ווינר סל- מחזור 3

המחזור ה-3 סיפק דרמות, הגנות, יחד עם ניצחונות מפתיעים ומשחקים קלילים. מתחילים לראות כדורסל. ונתחיל במנה העיקרית.

משחק המחזור, וללא ספק גם הסיבוב, היה בין מכבי ת"א להפועל י-ם. המשחק, שנחשב בד"כ לשקול, בפועל לרוב לא כזה. למרות שבסך כל המפגשים ההיסטוריים למכבי יתרון ברור של ניצחונות על י-ם, מאז החלפת ההנהלה י-ם מובילה בניצחונות, עם הפרשים מפוארים, אך דומה כי משחק כה חד צדדי לא ראינו בין שתי הקבוצות לטובת הפועל. מכבי פשוט לא עלתה למשחק, ובמהלכו נדמה כי רצף אקראי של שחקנים רנדומליים פשוט עומדים זה לצד זה. אותם ליקויים מהשבועות הקודמים,התקפה חלשה, ללא חדירה לצבע, הגנה לא קיימת, וגם הנשק של מכבי, עליו בנו את הקבוצה בקיץ, השלשות, פשוט לא עבדו. הפועל י-ם, שנראית טוב יותר ויותר ככל שהעונה מתקדמת, ידעו לנצל את החולשות של מכבי, שנראתה יותר כמו קבוצת הנערים שלה, בזמן אימון, גרוע, כבר הובילה במעל 20 נקודות. גם קאמבק של מכבי, או יותר נכון של שחקנים בודדים בה, ובעיקר סילבן לנדסברג, שהורידה את ההפרש לחמש בלבד, לא הלחיצה את האדומים, שגילו אופי נדיר במחוזותינו וניצחו בקלילות את המשחק. למשחק בודד בשיטת הליגה הנוכחית אין כמובן שום משמעות. הפועל תפסיד השנה, ככל הנראה יותר ממכבי, שלא סיימה עונה סדירה במקום השני זה שנים. אך על סף הלחץ של מכבי הדבר השפיע גם השפיע. בסוף המשחק שאלו האם עצם העובדה שמכבי חזרו ברבע השלישי תוריד או תעלה. כמובן שהשאלה עצמה דבילית, אך לדעתי הקאמבק הצהוב צריך להדליק נורות אדומות אצל האימפריה הדועכת. גם בעבר ניצחו את מכבי, גם בהפרשים גדולים. אבל לעצור קאמבק צהוב ביד אליהו, זה דבר שכמעט ולא קרה. בהחלט מגיע שאפו גדול לי-ם למרות החולשות של מכבי. 
גם מחוץ לפרקט מכבי עלו על הכותרות בקטטה מילולית קטנונית בינה לבין מאמנה לשעבר פיני גרשון. זה מה שקורה שמתעסקים במסביב במקום להתעסק בלנצח.
הקבוצות החלו לעלות את הרמה ולהוריד את הסקור. משחק גדול ומסקרן עם סקור נמוך יחסית נרשם בין מכבי חיפה להפועל ת"א. שתי קבוצות ההגנה הקשוחות בארץ מיררו אחד לשני את החיים עד שחיפה, קבוצה שאף פעם אסור להספיד אותה, ניצחה, הרבה בזכות הביתיות. ראשון לציון נותרה מושלמת מול מכבי קרית גת אחרי שהצליחה למתוח אותה וגם להוביל עד לתוך הרבע הרביעי. נס ציונה רשמה ניצחון ראשון סוף-סוף מול הרצליה בקרב תחתית שלמרבה הפלא היה הקליל ביותר. המשחק המפתיע מגיע השבוע לעירוני  נהריה, שאחרי מותחן שכלל הארכה ניצחה את אילת. אילת, סגנית האלופה וללא ספק המרעננת של העונה שעברה, נראית כבויה וחסרת חיים. היא אמנם הובילה במהלך רוב המשחק, וניצחה במשחק הבית מול חיפה, אך ניכר שחסר להם את חדוות המשחק ומנהיגות. אף אחד לא לוקח את זו, למרות שלא חסרים מועמדים, וקאליף וויאט, האקס פקטור של העונה שעברה פשוט לא נמצא. אפשר לדבר על הגנה, התקפה, תרגילים וכו', אבל כל זה לא שווה בלי הניצוץ בעיניים במשחקים. 

צל"ש. ניב ברקוביץ'. לא סחבק, מנהיג

המחזור התחילה ליגת ה 'יורופ-קאפ' של פיב"א, המתחרה של המפעל עם השם הזהה כמעט, היורוקאפ, וכך ראינו את שלושת הנציגות שלנו בחו"ל משחקות. ניכר שפיב"א עשתה מאמצים ליצור באז סביב המפעל, מראה צעיר ועכשווי, זוויות צילום, מוזיקה, מעבר מהיר בין מצלמות יחד עם נתונים מדוייקים ואמינים של המשחק, שיש למפעלים הוותיקים של יול"ב (בעיקר ליורוקאפ) הרבה מה ללמוד. רק חבל שאין קבוצות טובות. ראשון התחילה את המפעל ברגל ימין, מול קאלב האסטונית בחוץ, הובילה לכל אורך המשחק וניצחה בקלילות. אמנם מול קבוצה חלשה אבל החשיבות של ניצחון במשחק ראשון היא קריטית, בטח בחוץ. ביורוקאפ החיים של י-ם היו יותר קשים. מול גאלאטסארי, קבוצה שעד עונה שעברה הייתה ביורוליג, ושגם השנה הייתה צריכה להיות שם, לפחות לפי שחקני הקבוצה, בחוץ. הרבע הראשון היה קטסטרופלי מבחינתה של י-ם שספגה 33 נק'. מאז ועד סוף המשחק היא הראתה בעיקר הרבה אופי, שהצליחה למחוק את הפער וגם להגיע ליתרון מס' פעמים. עם זאת היה חסר לה את האקס פקטור, את היכולת לסיים את המשחק, וגם אולי איזה נס או שניים, שהיו עד עתה נחלתה הבלעדית של מכבי. ביורוליג מכבי לא התקשתה במיוחד מול סאסרי בבית, קבוצה חלשה באופן יחסי ליורוליג, אולי החלשה ביותר בבית, למרות היותה אלופת איטליה. מכבי קיבלה חזרה את רנדל שהייתה כל כך צריכה, והושיבה על הספסל כמעט לאורך כל המשחק את פארמר, הכלי היקר ביותר שלה. מעניין שברגעי האמת כל הקונספציה של קליעה מבחוץ עליה נבנתה הקבוצה מתפרקת ומה שעובד זה קליעה מבפנים והגנה חזקה. אין ספק שמכבי נראית טוב יותר, השאלה האם זה יספיק מול הקבוצות הטובות באירופה, או הסבירות, כמו למשל המשחק שבוע הבא מול באמברג בחוץ.
על הישראלים השבוע יש  צל"ש ויש טר"ש. הצל"ש מגיע לניב ברקוביץ', שחקנה של נהריה. ברקוביץ', פעם 'הבם של' כבר הוכיח את עצמו שנה שעברה במדי אילת כרכז, קלע ומנהיג, ועכשיו עשה זאת מולם עם קבוצתו החדשה. כשהוא יקבל לידיו קבוצה שתסמוך עליו יותר, לא כמחליף אלא כשחקן חמישייה ראשונה, נראה ממנו דברים יפים הרבה יותר. אולי עכשיו? הטר"ש מגיע למכבי. יבזורי, מבכירי השחקנים הישראלים בליגה ושחקן הנבחרת מסופסל יותר מדי זמן. האם לשם כך הוא הגיע למכבי? כך קבוצה בכירה כל כך מתנהגת עם שחקנים חשובים ומועילים כל כך?

ליגת ווינר- מחזור 2

המחזור השני סיפק לנו יותר דרמות מאשר הראשון, או במילים אחרות, התחלנו לראות קצת כדורסל. בכל הנוגע למכבי ת"א והפועל י-ם עסקים כרגיל, ניצחונות בהפרשים דו ספרתיים נרשמו שם ללא התאמצות מיוחדת. אמנם הרצליה נראו לפרקים כסוג של איום על הצהובים, אך לא באמת. גם ירושלים לא התאמצה במיוחד מול חולון, קבוצה שפעם הייתה מכניסה את הליגה למתח ובעונה שעברה ירדה מעט, בתקווה שבאולם החדש שלה נראה משהו יותר מעניין השנה.

דריל מונרו, מוביל את הליגה במדד היעילות ובנקודות למשחק.
אמרנו מעניינת?

משחק הזוי למדי נרשם בין חיפה להפועל אילת, משחק שעל הנייר היה אמור לספק מתח ורמת כדורסל גבוהה הגיע ללא הרבה יותר מ 60 נקודות לשתי הקבוצות ביחד במחצית. רמת כדורסל נמוכה, סקור נמוך במיוחד, במיוחד מצד חיפה, שלא הגיע ל 10 נקודות בסוף הרבע הראשון. אם זאת המשחק איכשהו התאזן ונפתח לקראת סופו ומשחק גארבג' טיים אחד גדול הסתיים בדרמה והפרש 3 נקודות בלבד לאילת שגירדה ניצחון בבית. כנראה שהסטטיסטיקה באמת לא משקרת. משחקים מותחים, בכל זאת, היו אצל ראשון, שהזיעה מול הפועל ת"א בחוץ וניצחה, ונותרה ללא הפסדים, הישג יפה לקבוצה המרתקת ביותר בליגה כיום, ומשחק צמוד ומהנה שהסקור בו נע כמטולטלת בין העולה החדשה מכבי קרית גת לעולה הישנה עירוני נס ציונה, שלא מזכירה כעת אף לא במשהו את הקבוצה המרתקת והמאיימת של לפני שנתיים ואפילו לא את זו הלוחמת של שנה שעברה. מכבי אשדוד של שרף נותרה ללא ניצחון אחרי הפסד לעירוני נהריה המתחלשת. לאט- לאט עוד נראה את הליגה הנפלאה של שנה שעברה. 

נייט האפמן ז"ל. מכבי הייתה רוצה
אחד כזה עכשיו

נקודת השיא של המחזור היא כמובן המחזור הבא, או יותר נכון ההכנה אליו. הקלאסיקו הישראלי מתקרב בצעדי ענק ואיתו שתי הקבוצות הטוענות לכתר ומעלליהם בארץ ובחו"ל. על הנייר מכבי והפועל י-ם נראים דומה, לשניהם ניצחונות קלילים בהפרשים משמעותיים. י-ם מחקה את החרפה של גביע ווינר עם שני ניצחונות משמעותיים, שליטה בשני צידי המגרש, כדורסל שוטף ויפה לעין. גם באירופה נראה שהדברים נעים לטובתה, אחרי הפסד צורב ברוסיה לניז'ני במשחק ביתי מול אולם כמעט מלא שלטו האדומים בכל שלבי המשחק וניצחו בצורה חד משמעית, מגלים עומק ורוחב ושילוב נאה בין שחקני החמישייה לספסל. עם זאת, להפועל לא היו עדיין מפגשים עם קבוצות קשוחות וחזקות יותר כמו ראשון, הפועל ת"א או אילת, וכשנפגשו עם קבוצה טובה הדבר לא שיחק לטובתם, וקשה להמר עליהם בביתם של הצהובים מול קו אחורי מפלצתי שכזה.
מה שאולי כן יכול לעודד את האדומים מהבירה הוא המצב הלא- מזהיר שעובר על מכבי ביורוליג. שני הפסדים, אחד מהם בבית, ולא הפסדים של מקרה. מכבי משלמת את מחיר ארגון הקבוצה הלקוי שעבר עליה בקיץ האחרון. במקום לבנות קבוצה עמוקה עם שחקני צבע איכותיים וסנטר ששואב אליו את הכדורים, הסקאוטים פנו אך ורק לסקוררים שקולעים מבחוץ. מה שהיה ניתן לראות כבר במשחקי ההכנה וגביע ווינר ניכר יותר היום- האופציה הראשונה של השחקנים האלה- הדי.אנ.איי אם תרצו היא הזריקה ל 3. לא ניסיון חדירה (אין מי שיחדור), לא ניסיון מסירה פנימה (אין למי למסור). וכשלקבוצה היריבה הולך טוב כמו לך מ 3 ביחד עם שחקני פנים, מי ינצח? ושלא לדבר על שחקן הגנה אמיתי שלא קיים (במיוחד עכשיו שרנדל נפצע). למכבי אין כיום איך להתמודד עם שחקנים כמו דונטה סמית', אך גם י-ם עדיין נראית די חלודה, בנוסף שלהם יש את הבעיה ההפוכה למכבי, כששחקן החוץ הבכיר שלהם נחתך מהסגל לטובת שם גדול ביבשת האירופאית אך אחד שייקח לו זמן להתחבר לקבוצה. בכל מקרה, מצפה משחק מסקרן. עוד באותו עניין, שריקות הבוז בסוף משחק חלש היא לא נחלתם הבלעדית של מכבי, אם כי בהחלט היא מזוהה איתם, או עם עזיבה טרם סיום המשחק. הדברים גם זלגו להפועל י-ם בשנה שעברה, וכנראה שהיא מנת חלקם של קבוצות גדולות (אם כי אני לא זוכר מצבים דומים בנ.ב.א. או בקבוצות גדולות באירופה בכדורגל/סל, אולי זה משהו ייחודי לנו, הרעה החולה הזאת), כל קבוצה רוצה להצליח, מה שמעלה את השאלה, באיזה מחיר? 
מילה טובה בישראלים הצעירים מגיעה לבן אלטיט, שהיה שחקנה של מכבי ת"א עד השנה שעברה (מה שקראו פעם 'נער פוסטר') וכעת שחקנה של קרית גת הדנדשה, שנראה לא רע בכלל בשני המשחקים האחרונים. עוד דקות משחק והוא יהיה פקטור חשוב בליגה הזאת.

הר הבית- זה בידינו

למרות שעד עכשיו ניסיתי שלא לכתוב על אקטואליה, להתעלם לגמרי מהנעשה בארץ אי אפשר, בעוד בכל יום ויום נהרגים ונפצעים מבני עמי בשיטות שונות ומשונות.
הרבה כבר נכתב על המצב המוזר השורר בארץ בשבועות האחרונים, הרבה גם כנראה ייכתב, ואני מניח שאין שום חידוש בדברים שאכתוב כאן, אך בכל זאת יש לתת לדברים להיכתב, ולו רק על מנת לחזק את הכותבים האחרים.
המאבק המתחולל בין היהודים למוסלמים (ולא כפי הנכתב פעמים רבות בגופי תקשורת שונים 'ערבים') בארץ ישראל הוא חלק ממאבק רב שנים המתחולל בין יהודים למוסלמים ברחבי העולם, והוא מקיף ומשמעותי הרבה יותר מאשר 120 שנות מאבק (רצח היהודי הראשון ע"י מוסלמי בארץ ישראל מאז הציונות). עם זאת, אין ספק כי המאבק בין היהודים למוסלמים עלה בדרגה מאז שהיהודים החלו לבקש לעצמם עצמאות מדינית במזרח התיכון. 
תמצית המאבק, היא, בשני מילים, הר הבית. על רקע זה פרצו המלחמות האחרונות, מאז 67. על רקע זה פרצה האינתיפאדה השנייה, אחרי שאריק שרון עלה להר הבית, וגם האינתיפאדה הזאת החלה אחרי שהמוסלמים 'חשו' שה 'סטטוס- קוו' בהר השתנה לרעתם אחרי שכ"כ הרבה שנים שולטים שם ללא עוררין. 

הר הבית. התנתקנו מההר, התנתקנו מעצמנו

השאלה האם הציונות היא רק תנועה לאומית חילונית או שמסתתרות בה גם תקוות משיחיות הוא נושא שנדון בערך מאז פרוץ התנועה הציונית. כבר הרצל בחזונו ב 'אלטנוילנד' ראה בבית המקדש מקום תפילה מרכזי, גם אם לא מרכז להקרבת קרבנות. בן גוריון, שהתנגד לבניית בית מקדש, והאמין כי המדינה מחליפה אותו, לא העלים את מקומו של הבית מדיוקן המדינה החדשה, ועיצב את סמלה כסמל המנורה. אמנם אני לא רוצה לעסוק בנושא המקדש, כי אם בנושא אחר, בל ינותק אבל שונה, הר הבית. 
למרבה האבסורד, דווקא מאז שכבשנו פיזית את ההר, ב 1967, הוא הולך ומתרחק מאיתנו. עד אז הדתיים שבינינו עוד יכלו להגיד כי הם מתפללים ומקווים לחזור לשם, והחילונים עוד יכלו לטעון כי למקום יש חשיבות היסטורית, אך מאז אותו רגע שֵפֵל בו וויתר דיין על המקום ('מה אני צריך את הוותיקן הזה?') מלחמתנו על הארץ איבדה את צדקתה. השליטה בהר ניתנו לוואקף הערבי, אולי מתוך המחשבה כי במקום נפיץ שכזה עדיף שהערבים יעשו סדר בעצמם, אולי מתוך החשיבה כי הציונות לא יכולה להתמודד עם מקום יהודי כל כך, ממנו היא ברחה מהגלות הרבה יותר מאשר היא ברחה מהפוגרומים והנאצים. אך אל לנו להאשים את הציונות החילונית בלבד, שכן המפלגות החרדיות והדתיות עשו יד אחת איתם בעניין זה, הן מבחינה אלקטורלית והן מבחינה הלכתית שפרסמה את הצו האוסר לעלות להר. 
בלי מילה אחת על המקדש, הריבונות בהר הבית הוא- הוא תמצית קיומנו בארץ. עם שלא שולט על המקום המקודש ביותר לו- מאבד את הלגיטימציה לשלוט בכל מקום, ודאי שמדובר במאבק מול עם המדבר בשפה דתית- כוחנית שכזו. עם שלא מבין שזהו המקום המקודש ביותר לו ומעניק את השליטה שלו דה- פקטו לעם אחר, יהיו הסיבות אשר יהיו, מביא עליו את אלו המבקשים לשלוט בכל מקום בארץ. ואכן, החל מסוף מלחמת 67 אנחנו שומעים יותר ויותר קולות נגד שליטת יהודים- ביש"ע, בי-ם, בת"א. הר הבית אינו מקודש לאסלאם (בניגוד לאלו הטוענים כי הוא 'השלישי' בקדושה). כמו ביהדות, לאסלאם מקום מקודש אחד- מכה (ובניגוד לנצרות בה אין מקום מקודש על יתר המקומות). ישראל מעולם לא הייתה מקום קדוש לאסלאם, אך עדיין מדובר במלחמה דתית כיון שהיא מופנית נגד היהודים. היהודים שולטים בארצם המקראית? לא יקום ולא יהיה! הם שולטים בהר הבית- מקום המקדש העתיק? מלחמת חורמה!
כיום, כפי שהתחלתי את הבלוג, המצב השתנה מעט. יהודים רבים עולים להר, מתפללים בהר (למרות האיסור המשטרתי) והוא החל להתקבע במרחב הציבורי כמקום משמעותי וחלק מהתרבות הישראלית, בניגוד לניסיונות התקשורת. הדבר עורר את זעמם של מוסלמי הארץ שיודעים כי מעט לחץ יכול לשנות שוב את הלך הרוחות נגד ההר, ונגד המדינה היהודית היחידה. 
אם כן הצעד הראשון והעיקרי במאבק הנוכחי צריך להיות ראיה למרחוק- הבנה מהי תכלית האינתיפאדה העכשווית, שינוי הסטטוס קוו בהר, אפשור פולחן יהודי בדיוק כמו זה המוסלמי במקום. הגנה על היהודים המבקשים לעלות להר, על המוסלמים לא חסר מי שיגן שם. הבנה כי ההר הזה שלנו לא פחות (אם לא הרבה יותר) משלהם. צעדי הגנה, 'ניטרול' (עוד מילה מכובסת, כאילו הרוצח הוא חפץ שיש לנטרלו) והרתעה רגילים הם כמובן חשובים, אך לא ישנו דבר מן המהות.  
ועוד באותו עניין. במהלך האינתיפאדה הנוכחית צצו לנו גיבורים לפתע. כמו הרב נחמיה לביא שניסה להציל את אהרן בנט, ואחרים. יחד עם 'גיבורים' וותיקים יותר כמו עמנואל מורנו, מסתבר שגיבורים אלו כולם לובשי כיפה סרוגה. לא עת מחלוקת היא, אבל אותם חילונים שמצקצקים בלשונם ותמהים מדוע דווקא דתיים נכנסים לתפקידי הנהגה במדינה, בצבא, במשטרה, בתקשורת, במשפט, ידעו שמי שלא מוכן להתאבד על המדינה, לא ישלוט עליה. 

ווינר סל- מחזור 1

ירושלים. תצליח לשמור על ההישג משנה שעברה? מכבי היא לא
הבעיה היחידה שלה

השבוע בשעה טובה נפתח (או הסתיים) המחזור הראשון בליגת הכדורסל הבלתי נגמרת. שלשה סיבובים ארוכים ומעיקים תימשך הליגה, וכל זאת בשביל לסיים את העונה בפיינל פור מהיר ואכזרי.
כיאה למחזור ראשון, הגנות לא היו קיימות. סקורים בלתי אפשריים ביחס לכדורסל אירופאי (אם ניתן להחשיב אותנו אירופאים), ניצחונות ברורים מראש לצד הפתעות, הרבה נקודות לשיפור וכמה נקודות חיוביות לסיום.
מכבי תל אביב והפועל ירושלים לא התקשו וניצחו בקלות בבית. אמנם הפתיחה של שני המשחקים הייתה צמודה יחסית, מכבי לא הצליחה לברוח לעולה החדשה מכבי קרית גת, וי-ם נאבקה עם מכבי אשדוד המחודשת, אבל הפערים ברמות, בתקציבים, בניסיון ובעומק הספסל עשו את שלהם ועד מהרה בלוני החמצן של קבוצות החוץ בכל משחק הלכו ואזלו אל משחק חד צדדי ארוך- גארבז' טיים. משחק מבטיח ומעניין על הנייר היה בין הפועל אילת למכבי ראשון בראשון. שתי הקבוצות המרתקות של השנה, אחת מהן משחקת בליגה אירופאית (אם כי משנית לחלוטין), החדשה של פיב"א, אך גם משחק זה הצליח לאכזב. אחרי פתיחה צמודה ראשון הצליחה לברוח במהירות גבוהה יותר ממהירות האור לאילת, עם היתרון הקל על הנייר, והשאירה אותה למזער נזקים. הפועל תל אביב גברה בקלות דומה לזו של יריבתה השכנה על נס ציונה החלשה העונה, ומכבי חיפה טיילה מול עירוני נהריה. משחק אחד בלבד סיפק במחזור הראשון דרמה, בין הפועל חולון למכבי הרצליה, גם הוא עם סקור אינסופי והארכה. 
אין ספק כי רמת המשחקים תעלה ככל שהעונה תתקדם, ההגנות יתאחו ויצטופפו והמשחקים ילכו ויעשו יותר ויותר צמודים, ודאי בין קבוצות באותה הרמה. ככל שהעונה תתקרב לסיומה, הפלייאוף יורגש והלחץ יעלה. אך כעת תמיד כיף לראות הלי-הופים ומופעי פירוטכניקה מרהיבים מצד הקבוצות.

גולן גוט. צריכים לתת יותר דקות וגב לשחקנים ישראלים צעירים

בצד האירופאי, עם זאת, לא זכינו לראות הרבה נקודות מצד הקבוצות הישראליות. כמו הכותרות הלעוסות בעיתונים מכבי חטפה מכת קור ולא הצליחה להתקרב במהלך כל המשחק לאריה הרוסי, שלמרות שמדובר בסגל חלש יחסית עדיין שחקנים ברמה טופ- אירופאית ומעבר לכך כמו דה קולור הצרפתי או תיאודוסיץ' הסרבי יחד עם סגל מוכשר למדי עדיין מהווים מועמדת ברורה לזכייה במפעל, כבכל שנה. ירושלים, למרות היומרה להעפיל ליורוליג, ושנה מצוינת בליגה הישראלית, ורבע ראשון מצוין, לא הצליחו לאיים על ניז'ני נובוגורוד, עוד קבוצה רוסית, ותקווה לשפר עמדות במשחק הבא, אם כי כרגע הדבר נראה די רחוק. 
הפתעות היו קיימות המחזור משחקנים ישראלים. גולן גוט, שחקן שעד שנה שעברה היה עמוק בספסל של הפועל ת"א, נבחר לשחקן המצטיין מול אילת, וגם רפי מנקו, שחקן שי-ם העלתה מדי פעם, בעיקר בשלבים של הפרשים גבוהים, מראה מגמת שיפור. אלה הם שחקני העתיד הלא רחוק של הנבחרת שלנו, והישראלים הבכירים בליגה או בליגות אירופאית אחרות (ואולי נ.ב.א. ?) בשבילם ובשבילנו צריכים לתת להם יותר דקות.

נח- האיש הבודד

נח, האיש ששרד את מפגע הטבע הקטלני ביותר בכל הזמנים, האיש שעליו אמרה התורה את הביטוי החריג והחד- פעמי, 'איש צדיק תמים'. אותו נח נתון לביקורת כבדה, ארטילריה מצד חז"ל. 
למעשה, הביקורת כלפי נח החלה זמן רב לפני התנאים והאמוראים המרבים לכתת את חיציהם בו. ישעיהו מכנה את המבול 'מי נח', בעצם תולה את האשמה בנח על המבול. קשה להבין כיצד זה הנבחר להימלט מן המבול, זה אשר האל אמר לו במפורש "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", כאחראי על המבול. והרי הוא היחיד שלא טבע (או נשרף) במי המבול! ניתן להסביר קושיה זו לפי אחת מן ההטחות הרבות בנח, המיוחסת לרבי מקוצק. הוא טען שנח היה 'צדיק בפרווה', צדיק לעצמו, במקום להיות 'צדיק עם תנור', המזכה את כולם. המבול נקרא על שמו של נח, כיון שבו, כמו בכל צדיק, נתלה עוון הדור, והיה עליו להעלות את כל דורו כך שהמבול לא היה מתקיים (במדרש רבה נמצא מקור קדום יותר המאשים את נח בסרחון הדור).
אמנם אני רוצה לעסוק בשני אנקדוטות בחייו של נח, במטרה לנסות ולהבין את המקום בו נמצא וכך לנסות ולהבין יותר את נח- ואת הביקורת כלפיו.

ראסל קרואו כנוח. היה צריך זקן קצת יותר גדול

בסרט שיצא לפני כשנה אודות נח ושנותיו האחרונות לפני המבול, נח, המגולם על ידי ראסל קרואו, מתואר כאיש פסימי, קטנוני ולא יצירתי או בעל ראש גדול. הוא מאמין כי האל מבקש להשמיד את האנושות כולה, ולכן לא מניח לבנו שם להינשא. מובן שהסרט מעוות בצורה רדיקלית את שהתרחש, שהרי לו רצה האל להשמיד את האנושות כולה, לא היה צריך את נח (מלבד לכך שהדברים כתובים במפורש). אך עם זאת, ניתן אולי לשאול דרך הסרט האם נח לא היה פסימיסט? והאם לא היה צריך להיות כזה? הוא מקבל נבואה, 120 שנה לפני המבול, כי כל המין האנושי, מלבדו, עתידים להימחק מעל פני האדמה, "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ". נח מקבל עובדה מוגמרת. האדם חטא עד כדי נקודת העל- חזור, ומכאן ואילך יש רק פתרון אחד- השמדה מוחלטת. נח מתחיל לבנות את התיבה ללא שאלות. לכאורה, איש אמונה. כל דורו, ודור אחריו, ודור אחריו, מזלזלים בנח על להיטותו אחר בניית תיבה ענקית, אך הוא בשלו, באמונה שלמה, בונה את התיבה במשך 120 שנה. 
במדרשים רבים בחז"ל, המצויים בגמרא, במדרש רבה ועוד, מושווה נח לאברהם. אחד ההשוואות בין נח לאברהם הוא מקרה סדום. האל מתגלה לאברהם ומודיע לו שסדום, הרקובה והמושחתת תיחרב. בתגובה לכך אברהם מתווכח עם האל, מתמקח עמו במטרה להציל את העיר. לבסוף, כשנכשל, מתפלל על לוט שיחיה. נח לא עושה כן. הוא לא מכיר (או לא מאמין) בכוחה של התשובה, למרות שזו הייתה ידועה עוד מימי אדם הראשון, דרך קין, סיפורים שהיו אז מוכרים. ועוד, האם לא ניתן לומר שעצם הסיבה בגינה האל התגלה לנח וסיפר לו על המבול העתידי לא הייתה על מנת שינסה להציל כמה שיותר, או לבטל את המבול? הרי היה יכול להשאיר את נח בחיים גם ללא תיבה. 

נוח מתגולל בשכרותו. ציור של בליני

האנקדוטה השנייה עוסקת ביום שאחרי המבול. נח יוצא מן התיבה, רואה את העולם חרב והחליט לגדל ענבים, המתין שיבשלו, דרך אותם, התסיס אותם, שימר אותם בחביות ועשה מהם יין. שוב, הביקורת. לפי המפרשים, בגלל היין שנח שתה חם הגיע לאותה עבירה (סירוס אביו או גילוי עריות). ושוב קשה. הרי אין האל בא בטרוניה עם בריותיו, שהרי כתוב 'יין ישמח לבב אנוש'! ועוד, נח, שעבר את המבול, ראה את עולמו נחרב, כל מה שהכיר וידע נעלם ובמקומו הגיע לעולם חדש שלא הכיר. האם היה זה פלא שישקע ביגון וימצא מזור בטיפה המרה? 
אלא שהביקורת הייתה על כך שלא התחיל בחיטה, למשל. לכל דבר יש מקום בעולם, השאלה מהו המינון והמקום בסדר העדיפויות שלו. 
נח, הפסימיסט שראה את עולמו נחרב, פנה אל היאוש במקום אל התקווה, אל החידלון במקום ההתחלה מחדש והתגולל בשכרותו. כל עוד היה בתיבה, למרות הצער והדכדוך שהרגיש על חורבן העולם, ההימצאות בתיבה החזיקה אותו, הוא היה נחוץ. כעת, אחרי שיצא מן התיבה שוב הרגיש עזוב ומרוחק, וביקש לכפות על הריחוק בשתיית יין. 
שתי האנקדוטות מביאות מעט ממה שהיה נח ב 650 שנות חייו, או לפחות בתקופת המבול. אדם מאמין, עקשן ודבק במטרה, אך עם זאת פסימיסט. הוא היה הצדיק בדור, הראוי היחיד להתחיל ממנו את העולם. אך הוא לא היה אב האומה היהודית, האומה שדרכה האל התגלה לעולם ומבקש להדריך את האנושות כולה בדרכה, האומה הנבחרת. לשם כך היה צריך לחכות עוד 10 דורות. 

לא קשור, אבל בכל זאת ניוזיקה, אני רוצה להמליץ לכל מי שעדיין לא שמע על אלבום הקונספט הכי טוב שנעשה פה, בעצם אחד האלבומים הכי טובים שנעשו פה בכל הזמנים, 'מבול' של אורפנד לנד, שנותן זווית אחרת על כל הנושא של נוח והמבול

רואים את הקולות- חלק א

לפני שאתחיל לגעת בביקורות על אלבומים, חדשים או ישנים, עלינו לשאול את עצמנו תחילה. מהי מוזיקה, ומה יש בה שאנו כל כך נהנים ממנה? מדוע צפייה בסרט או קריאת ספר, טוב ככל שיהיה, תמיד יהיה מהנה ביותר בפעם הראשונה בו אנו חווים אותו (למרות שאולי בפעמים הבאות נוכל לגלות דברים שלא ידענו בפעם הראשונה), ואילו מוזיקה (בפרט כזו איכותית) נהנה ככל שנרבה לשמוע אותה.

לפי ההגדרה של מילון אוקספורד, מוזיקה היא שילוב של צליל עם צורה (תבנית) והבעה של מחשבה או רגש. ניתן עוד להסביר כי מוזיקה היא הלחנה של יותר מצליל אחד. כלומר, צירוף מודע של שני צלילים ומעלה למטרת לחן. הדבר כמובן מחסיר לנו צליל אקראי בודד, רעשים הנובעים מפעולה עקיפה (כמו רעש מנוע או מכונת כביסה). גם דיבור או הצלילים הנעימים ביותר לאוזן כמו ציוץ הציפורים לא ייחשב לפי הגדרה זו כמוזיקה, כיון שהם משמשים לפעולה אחרת. עם זאת ישנם מוזיקולוגים שלא מסכימים להגדרה פשוטה לכאורה זו, כמו המוזיקולוג והמלחין האוונגרדי בן המאה ה-20 ג'ון קייג', שטוען כי כל רעש יכול להיחשב כמוזיקה. לא מפתיע, לפי טענה זו, כי אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו היא תזמורת היושבת בשקט לצד כלי נגינתם במשך ארבע דקות ושלושים ושלושה שניות, שלהגדרתו בהחלט תיחשב כמוזיקה. חוקרים אחרים טוענים כי המושג מוזיקה הוא רלטיווי, כל תרבות או פרט קובע מה מוזיקה ומה רעש בשבילו.

כלי נשיפה מעצמות בעלי חיים

אם נקבל את הטענה כי קולות התקשורת של החיות, או יתרה מכך, רעשים של פעולות, אינן נחשבות למוזיקה, מקור המוזיקה בתקופה הפרהיסטורית לפני עשרות אלפי שנים, לא ברור בדיוק כמה על ידי האדם, אם על ידי קולו (שירה) או כלים חיצוניים לו (עצמות ששימשו כחלילים וכלי מיתר פרימיטיביים נמצאו בחלקים שונים של העולם,שלא לדבר על כלי הקשה קדומים עוד יותר). אם כן, המוזיקה שימשה את האדם במשך אלפים רבים של שנים, אך יש לשאול- מדוע. הדיבור והשפה מאוחר יותר נוצרו במטרה ליצור תקשורת בין הפרטים, לאחר שנהמות לא הצליחו להכיל את כמות הנושאים אותם צריך היה האדם להעביר במטרה לשרוד ולהתפתח. אך המוזיקה- לה אין תפקיד חיוני בשרידותו או התפתחותו של האדם.

אין תיעוד או תשובה מדעית מוכחת לשאלה זו, אך ניתן לתאר כי האדם, הסקרן מטבעו, הן מהתבוננות בסובב אותו, עולם מלא צלילים עד אין קץ, והן במודעות ליכולותיו, להשמיע קולות, לשכלל אותן ולבחור את מנעד הקולות, טונם, גובהם, עוצמתם והמרווחים בניהם גרמו לו פשוט לעשות זאת. החוקרים מעריכים כי המוזיקה הראשונה היא שילוב של שירה ומחיאת כפיים, הדרך הפשוטה והנוחה ביותר ליצור מוזיקה. ישנם סיבות רבות שיכולות להוביל את האדם להשתמש במוזיקה, מלבד הניסוי וטעייה שגרמו לו לגלות אותה מלכתחילה. האדם מביע את עצמו בצורה גבוהה יותר על ידי מוזיקה. מוזיקה עוזרת לאדם לחגוג את הרגעים החשובים לו בחיים, מעלה את האדם והרגע מעל השגרה. מוזיקה (הטעמה) עוזרת לזיכרון ושינון חומר רב, ובסופו של דבר, כמו הצלילים היפים של הטבע, היא מרוממת את נפש האדם. בדיוק כמו אסתטיקה, גם היא מרוממת את נפש האדם, גם היא לקוחה מנפלאות הטבע. ולמרות שלאדם אין בהם צורך לשרידותו או התפתחותו הגופניים, לא ניתן לדמיין את האדם לולא שני אלה, ואולי אלו הם שרידים של הנשמה האינסופית מן העולמות שמעבר.

המוזיקה משמשת את האדם להלל את האל ולתפילה. מנגינת נערות במקדשים היווניים, נגינת הלווים בבית המקדש בירושלים ועד לנזירים המלווים את התפילה בכנסיות והמנזרים באירופה של ימי הביניים. המוזיקה מביאה לשמחה. ביוון העתיקה מסופר על שבע המוזות שהנעימו את זמנם של האלים, חלקן בשירה ונגינה. ביהדות טוענים כי נגן היה נצמד לנביא ומנגן לו, כי רק על ידי נגינה מגיעים לשמחה, ורק על ידי שמחה ניתן להגיע לנבואה. לפי מסורות שונות בקבלה ובחסידות, העולם הגבוה ביותר הוא עולם הניגון, גבוה יותר מעולם הדיבור, על ידו נברא העולם.

מוזות מנגנות, ציור של הנריק ואן באלן

עם השנים המוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, התפתחה משלבה הפרימיטיבי לכדי שפה מורכבת בעלת חוקים, שהלכה והתרחבה כל הזמן, בדיוק כמו השפות, ומכלול הידע האנושי, שהלך והתפתח כל הזמן. בימי הביניים אחת משבע האמנויות החופשיות שעל כל סטודנט ללמוד כתנאי מקדים לתואר הייתה המוזיקה. המוזיקה מעלה את הפרטים, אך גם תורמת לתרבויות, דתות ועמים, לגיבוש ויצירת נרטיבים. בתנועות הרומנטיזציה והתעוררות הלאומים במאה ה-19 למוזיקה היה תפקיד חשוב עד הכרחי. בשנות השבעים מוזיקאים שחורים בסגנונות רבים, סול, פאנק (עם פ רפויה) ג'אז, דיסקו ומאוחר יותר ראפ והיפ הופ שילבו אלמנטים רבים של מוזיקה אתנית, או לפחות כיצד שהם תופסים אותה של המוזיקה האפריקאית הקדומה. עם כן, ניתן לומר כי האדם המציא את המוזיקה, ללא צורך התפתחותי או הישרדותי, אך לבסוף היא שירתה אותו עד לרמה שתרמה להתפתחותו ולשרידותו.

האם ניתן לדבר על מוזיקה טובה יותר ופחות? ואם כן, מהי? על שאלה זו ואחרות נדבר במאמר הבא

 33'4, יצירתו של ג'ון קייג'. נראה אם תחזיקו מעמד עד הסוף