למרות שעד עכשיו ניסיתי שלא לכתוב על אקטואליה, להתעלם לגמרי מהנעשה בארץ אי אפשר, בעוד בכל יום ויום נהרגים ונפצעים מבני עמי בשיטות שונות ומשונות.
הרבה כבר נכתב על המצב המוזר השורר בארץ בשבועות האחרונים, הרבה גם כנראה ייכתב, ואני מניח שאין שום חידוש בדברים שאכתוב כאן, אך בכל זאת יש לתת לדברים להיכתב, ולו רק על מנת לחזק את הכותבים האחרים.
המאבק המתחולל בין היהודים למוסלמים (ולא כפי הנכתב פעמים רבות בגופי תקשורת שונים 'ערבים') בארץ ישראל הוא חלק ממאבק רב שנים המתחולל בין יהודים למוסלמים ברחבי העולם, והוא מקיף ומשמעותי הרבה יותר מאשר 120 שנות מאבק (רצח היהודי הראשון ע"י מוסלמי בארץ ישראל מאז הציונות). עם זאת, אין ספק כי המאבק בין היהודים למוסלמים עלה בדרגה מאז שהיהודים החלו לבקש לעצמם עצמאות מדינית במזרח התיכון.
תמצית המאבק, היא, בשני מילים, הר הבית. על רקע זה פרצו המלחמות האחרונות, מאז 67. על רקע זה פרצה האינתיפאדה השנייה, אחרי שאריק שרון עלה להר הבית, וגם האינתיפאדה הזאת החלה אחרי שהמוסלמים 'חשו' שה 'סטטוס- קוו' בהר השתנה לרעתם אחרי שכ"כ הרבה שנים שולטים שם ללא עוררין.
השאלה האם הציונות היא רק תנועה לאומית חילונית או שמסתתרות בה גם תקוות משיחיות הוא נושא שנדון בערך מאז פרוץ התנועה הציונית. כבר הרצל בחזונו ב 'אלטנוילנד' ראה בבית המקדש מקום תפילה מרכזי, גם אם לא מרכז להקרבת קרבנות. בן גוריון, שהתנגד לבניית בית מקדש, והאמין כי המדינה מחליפה אותו, לא העלים את מקומו של הבית מדיוקן המדינה החדשה, ועיצב את סמלה כסמל המנורה. אמנם אני לא רוצה לעסוק בנושא המקדש, כי אם בנושא אחר, בל ינותק אבל שונה, הר הבית.
למרבה האבסורד, דווקא מאז שכבשנו פיזית את ההר, ב 1967, הוא הולך ומתרחק מאיתנו. עד אז הדתיים שבינינו עוד יכלו להגיד כי הם מתפללים ומקווים לחזור לשם, והחילונים עוד יכלו לטעון כי למקום יש חשיבות היסטורית, אך מאז אותו רגע שֵפֵל בו וויתר דיין על המקום ('מה אני צריך את הוותיקן הזה?') מלחמתנו על הארץ איבדה את צדקתה. השליטה בהר ניתנו לוואקף הערבי, אולי מתוך המחשבה כי במקום נפיץ שכזה עדיף שהערבים יעשו סדר בעצמם, אולי מתוך החשיבה כי הציונות לא יכולה להתמודד עם מקום יהודי כל כך, ממנו היא ברחה מהגלות הרבה יותר מאשר היא ברחה מהפוגרומים והנאצים. אך אל לנו להאשים את הציונות החילונית בלבד, שכן המפלגות החרדיות והדתיות עשו יד אחת איתם בעניין זה, הן מבחינה אלקטורלית והן מבחינה הלכתית שפרסמה את הצו האוסר לעלות להר.
בלי מילה אחת על המקדש, הריבונות בהר הבית הוא- הוא תמצית קיומנו בארץ. עם שלא שולט על המקום המקודש ביותר לו- מאבד את הלגיטימציה לשלוט בכל מקום, ודאי שמדובר במאבק מול עם המדבר בשפה דתית- כוחנית שכזו. עם שלא מבין שזהו המקום המקודש ביותר לו ומעניק את השליטה שלו דה- פקטו לעם אחר, יהיו הסיבות אשר יהיו, מביא עליו את אלו המבקשים לשלוט בכל מקום בארץ. ואכן, החל מסוף מלחמת 67 אנחנו שומעים יותר ויותר קולות נגד שליטת יהודים- ביש"ע, בי-ם, בת"א. הר הבית אינו מקודש לאסלאם (בניגוד לאלו הטוענים כי הוא 'השלישי' בקדושה). כמו ביהדות, לאסלאם מקום מקודש אחד- מכה (ובניגוד לנצרות בה אין מקום מקודש על יתר המקומות). ישראל מעולם לא הייתה מקום קדוש לאסלאם, אך עדיין מדובר במלחמה דתית כיון שהיא מופנית נגד היהודים. היהודים שולטים בארצם המקראית? לא יקום ולא יהיה! הם שולטים בהר הבית- מקום המקדש העתיק? מלחמת חורמה!
כיום, כפי שהתחלתי את הבלוג, המצב השתנה מעט. יהודים רבים עולים להר, מתפללים בהר (למרות האיסור המשטרתי) והוא החל להתקבע במרחב הציבורי כמקום משמעותי וחלק מהתרבות הישראלית, בניגוד לניסיונות התקשורת. הדבר עורר את זעמם של מוסלמי הארץ שיודעים כי מעט לחץ יכול לשנות שוב את הלך הרוחות נגד ההר, ונגד המדינה היהודית היחידה.
אם כן הצעד הראשון והעיקרי במאבק הנוכחי צריך להיות ראיה למרחוק- הבנה מהי תכלית האינתיפאדה העכשווית, שינוי הסטטוס קוו בהר, אפשור פולחן יהודי בדיוק כמו זה המוסלמי במקום. הגנה על היהודים המבקשים לעלות להר, על המוסלמים לא חסר מי שיגן שם. הבנה כי ההר הזה שלנו לא פחות (אם לא הרבה יותר) משלהם. צעדי הגנה, 'ניטרול' (עוד מילה מכובסת, כאילו הרוצח הוא חפץ שיש לנטרלו) והרתעה רגילים הם כמובן חשובים, אך לא ישנו דבר מן המהות.
ועוד באותו עניין. במהלך האינתיפאדה הנוכחית צצו לנו גיבורים לפתע. כמו הרב נחמיה לביא שניסה להציל את אהרן בנט, ואחרים. יחד עם 'גיבורים' וותיקים יותר כמו עמנואל מורנו, מסתבר שגיבורים אלו כולם לובשי כיפה סרוגה. לא עת מחלוקת היא, אבל אותם חילונים שמצקצקים בלשונם ותמהים מדוע דווקא דתיים נכנסים לתפקידי הנהגה במדינה, בצבא, במשטרה, בתקשורת, במשפט, ידעו שמי שלא מוכן להתאבד על המדינה, לא ישלוט עליה.
הרבה כבר נכתב על המצב המוזר השורר בארץ בשבועות האחרונים, הרבה גם כנראה ייכתב, ואני מניח שאין שום חידוש בדברים שאכתוב כאן, אך בכל זאת יש לתת לדברים להיכתב, ולו רק על מנת לחזק את הכותבים האחרים.
המאבק המתחולל בין היהודים למוסלמים (ולא כפי הנכתב פעמים רבות בגופי תקשורת שונים 'ערבים') בארץ ישראל הוא חלק ממאבק רב שנים המתחולל בין יהודים למוסלמים ברחבי העולם, והוא מקיף ומשמעותי הרבה יותר מאשר 120 שנות מאבק (רצח היהודי הראשון ע"י מוסלמי בארץ ישראל מאז הציונות). עם זאת, אין ספק כי המאבק בין היהודים למוסלמים עלה בדרגה מאז שהיהודים החלו לבקש לעצמם עצמאות מדינית במזרח התיכון.
תמצית המאבק, היא, בשני מילים, הר הבית. על רקע זה פרצו המלחמות האחרונות, מאז 67. על רקע זה פרצה האינתיפאדה השנייה, אחרי שאריק שרון עלה להר הבית, וגם האינתיפאדה הזאת החלה אחרי שהמוסלמים 'חשו' שה 'סטטוס- קוו' בהר השתנה לרעתם אחרי שכ"כ הרבה שנים שולטים שם ללא עוררין.
 |
| הר הבית. התנתקנו מההר, התנתקנו מעצמנו |
למרבה האבסורד, דווקא מאז שכבשנו פיזית את ההר, ב 1967, הוא הולך ומתרחק מאיתנו. עד אז הדתיים שבינינו עוד יכלו להגיד כי הם מתפללים ומקווים לחזור לשם, והחילונים עוד יכלו לטעון כי למקום יש חשיבות היסטורית, אך מאז אותו רגע שֵפֵל בו וויתר דיין על המקום ('מה אני צריך את הוותיקן הזה?') מלחמתנו על הארץ איבדה את צדקתה. השליטה בהר ניתנו לוואקף הערבי, אולי מתוך המחשבה כי במקום נפיץ שכזה עדיף שהערבים יעשו סדר בעצמם, אולי מתוך החשיבה כי הציונות לא יכולה להתמודד עם מקום יהודי כל כך, ממנו היא ברחה מהגלות הרבה יותר מאשר היא ברחה מהפוגרומים והנאצים. אך אל לנו להאשים את הציונות החילונית בלבד, שכן המפלגות החרדיות והדתיות עשו יד אחת איתם בעניין זה, הן מבחינה אלקטורלית והן מבחינה הלכתית שפרסמה את הצו האוסר לעלות להר.
בלי מילה אחת על המקדש, הריבונות בהר הבית הוא- הוא תמצית קיומנו בארץ. עם שלא שולט על המקום המקודש ביותר לו- מאבד את הלגיטימציה לשלוט בכל מקום, ודאי שמדובר במאבק מול עם המדבר בשפה דתית- כוחנית שכזו. עם שלא מבין שזהו המקום המקודש ביותר לו ומעניק את השליטה שלו דה- פקטו לעם אחר, יהיו הסיבות אשר יהיו, מביא עליו את אלו המבקשים לשלוט בכל מקום בארץ. ואכן, החל מסוף מלחמת 67 אנחנו שומעים יותר ויותר קולות נגד שליטת יהודים- ביש"ע, בי-ם, בת"א. הר הבית אינו מקודש לאסלאם (בניגוד לאלו הטוענים כי הוא 'השלישי' בקדושה). כמו ביהדות, לאסלאם מקום מקודש אחד- מכה (ובניגוד לנצרות בה אין מקום מקודש על יתר המקומות). ישראל מעולם לא הייתה מקום קדוש לאסלאם, אך עדיין מדובר במלחמה דתית כיון שהיא מופנית נגד היהודים. היהודים שולטים בארצם המקראית? לא יקום ולא יהיה! הם שולטים בהר הבית- מקום המקדש העתיק? מלחמת חורמה!
כיום, כפי שהתחלתי את הבלוג, המצב השתנה מעט. יהודים רבים עולים להר, מתפללים בהר (למרות האיסור המשטרתי) והוא החל להתקבע במרחב הציבורי כמקום משמעותי וחלק מהתרבות הישראלית, בניגוד לניסיונות התקשורת. הדבר עורר את זעמם של מוסלמי הארץ שיודעים כי מעט לחץ יכול לשנות שוב את הלך הרוחות נגד ההר, ונגד המדינה היהודית היחידה.
אם כן הצעד הראשון והעיקרי במאבק הנוכחי צריך להיות ראיה למרחוק- הבנה מהי תכלית האינתיפאדה העכשווית, שינוי הסטטוס קוו בהר, אפשור פולחן יהודי בדיוק כמו זה המוסלמי במקום. הגנה על היהודים המבקשים לעלות להר, על המוסלמים לא חסר מי שיגן שם. הבנה כי ההר הזה שלנו לא פחות (אם לא הרבה יותר) משלהם. צעדי הגנה, 'ניטרול' (עוד מילה מכובסת, כאילו הרוצח הוא חפץ שיש לנטרלו) והרתעה רגילים הם כמובן חשובים, אך לא ישנו דבר מן המהות.
ועוד באותו עניין. במהלך האינתיפאדה הנוכחית צצו לנו גיבורים לפתע. כמו הרב נחמיה לביא שניסה להציל את אהרן בנט, ואחרים. יחד עם 'גיבורים' וותיקים יותר כמו עמנואל מורנו, מסתבר שגיבורים אלו כולם לובשי כיפה סרוגה. לא עת מחלוקת היא, אבל אותם חילונים שמצקצקים בלשונם ותמהים מדוע דווקא דתיים נכנסים לתפקידי הנהגה במדינה, בצבא, במשטרה, בתקשורת, במשפט, ידעו שמי שלא מוכן להתאבד על המדינה, לא ישלוט עליה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה