השבוע החל בארבעה מדינות באירופה טורניר היורובאסקט. קצת כמו היורו של הכדורגל, רק של כדורסל. 24 נבחרות מנסות להעפיל כמה שיותר שלבים עד להשגת 'גביע אירופה', כמו שקראו לו פעם. גם נבחרתנו הצנועה, בניגוד לחברתה הרגלית, משתתפת בטורניר.אחרי ניצחון הירואי על נבחרת רוסיה ('הגדולה', לשעבר), גל החגיגות גאה והשמפניות נשפכו כמו מים. אכן, אחרי הכנה גרועה וטורנירים קודמים זכורים לרע, הייתה הרגשה של הקלה ושבירת נאחס שהובילו לרפיון משחרר הנקרא בפי כל 'שמחה'. החיבוקים, ההתרגשות, ניידות השידור של ערוץ הספורט שהחליפו את שקי אבלם במיטב מחלצותיהם ועטו על הצוות המקצועי כמוצאי שלל רב. אכן, צסק"א אחלה אותה. גם הטלפונים רעשו וגעשו מרוב עומס, ומי ראוי יותר להתקשר אם לא ראש ממשלתנו ממרום מושבו ומגוון עיסוקיו?
לא אכביר מילים על שיחתו של מנהיגנו האהוב עם מר אדלשטיין, מאמן הנבחרת. רבות כבר נאמר על זה, וסלוצקי ודומינגז כבר הספיקו לעשות על זה קטע. גם לא אכביר במילים על השבר המוראלי שהתלהבות מן הסוג הזה יכולה לגרום לנבחרת שנמצאת במהלכו של טורניר ארוך וצפוף- לו"ז, גם על זאת חשב כנראה מאמן הנבחרת המכונה הג'ינג'י (עדות לתקופה רחוקה בה הוא היה צעיר, יפה, עם יותר שיער ובלי הצעות ממכבי), הנבחרת נצחה למחרת גם את פינלנד בהפרש גדול.
זה היה קווינטוס הורטיוס במאה ה-1 לפני הספירה שהשתמש לראשונה במשפט הלטיני 'קארפה דיאם', או בתרגומו הפופולרי, 'תפוס את היום'. יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר לחש רובין וויליאמס את אותו משפט לחבורת תלמידים מפוחדים במסדרון בית ספר תיכון בסרט 'ללכת שבי אחריו', אך ספק אם המציאות שנוצרה, בעיקר בשנים האחרונות הייתה כוונתם של שני אלה.
גם החיים שלנו מזכירים קצת את השיחה הזאת של ראש הממשלה, או את מסיבת העיתונאים שהוא זימן אחרי הורדת המע"מ באחוז אחד. גם לנו יש בפייסבוק תמונות מהטיול כשהוא עוד בעיצומו, תמונות מהבית קפה עוד לפני שחזרנו הביתה, כולנו שפטנו ספר עוד לפני שהספקנו לסיים אותו (או אולי להתחיל אותו?), או אם בספורט עסקינן, גמרנו לקבוצה את העונה על בסיס משחק אחד.
התופעה של הטלפונים אחרי הצלחות בספורט, כמו בכל ההצלחות, מוכרת כמובן בערך משחר האנושות. או המצאת הטלפון. הניצחונות בישראל הם ערך יקר המציאות וכל אחד רוצה לגרוף עליו כמה שיותר נקודות. כולנו זוכרים את לימור לבנת מזייפת את התקווה באתונה עם מדליית הזהב הראשונה (והאחרונה) שלנו, את פיני גרשון חווה בעיות קליטה עם אריק שרון. (פחות זכורים לי רגעים כאלה בכדורגל). מנגד, אף אחד לא זוכר טלפון של ביבי אחרי ההפסד של מכבי כדורסל בשנה שעברה לפנרבחצ'ה, או ההדחה של מכבי רגל מהצ'מפיונס ליג בשנה שעברה, וועדת החקירה הממלכתית עליה דובר אחרי אולימפיאדה חסרת מדליות בלונדון 2012 דוממה מנועים. כבר נאמר המשפט (שמיוחס במידת מה לגלאזו ציאנו, שר החוץ של איטליה הפשיסטית) 'להצלחה מאה אבות, הכישלון יתום', אך נראה לי שאולי כדאי, במקום להתקשר אחרי כל ניצחון יחיד, להתקשר בסוף כל קמפיין, לא משנה התוצאה שלו, במיוחד במקרי הנבחרת. הדבר מחנך להתמדה, לנחישות ורצון, ומראה שיש הערכה לדרך, למאמץ, וגם לחיים האפורים מאחורי הניצחונות, ואולי גם בחיים שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה