משחק השבת, החג המועד והנופל

פעם היו מקליטים. היום אפשר לראות דרך ה VOD, או ב YES MAX, או דרך אחד מהאתרי הספורט לצפייה ישירה באינטרנט. אמנם הסיטואציה עדיין לא השתנתה. יממה שלמה (או יותר) מורטת עצבים של חוסר ידיעה. האם להמתין עם ידע המנצחת עד למוצאי השבת או החג, או שמא לשאול חילוני או גוי? ובכלל מבחינה אמונית, מה זה אומר עלי אם אני מתעניין במשחק או רואה אותו, והרי מדובר בחילול שבת על ידי יהודים. האם אני מחזק חילול שבת שכזה על ידי צפייתי במשחק? האם לא אצפה במשחק של קבוצתי האהובה בגלל זה?
השבוע חל מקרה נוסף שכזה, משחק הנבחרת בכדורסל ביום הראשון של ראש השנה. הנבחרת הובסה, (מעט) מים זרמו בירדן, אך סיטואציות שכאלו עוד יחזרו. השאלה על סדר העדיפויות בין אהדה לקבוצתנו האהובה, או במקרה הזה, בין אהדה לנבחרת, לבין שמירה על מצוות הדת והמסורת באים לכדי מאבק. נכון, במרבית המקרים, ודאי במקרים הברורים, בהם המשחק משודר בטלוויזיה ניטה לכיוון הדתי, אך במקרים אחרים, כמו במידה והכרטיס נקנה על ידינו מראש, אולי נטה לכיוון השני ונלך למשחק. לא משנה מה נעשה, תמיד נרגיש מרומים ומוחמצים, גם אם הקבוצה שלנו ניצחה. 
מעבר לשאלה האישית המהדהדת בכל מקרה שכזה, חוברת לה השאלה הגלובלית: מה על שחקני הקבוצה לעשות במקרים דומים? האם עליהם לשחק, כי, המופע חייב להמשך, חוסר השתתפות יגרור הפסד ודאי (נו, צריך לנסות...) או שמא על השחקנים להיות נאמנים לארצם ומולדתם (אם לא למצפונם שלא מחייב אותם במקרה כזה או דתם שאולי לא תמיד קיימת). 

גרינברג. לא נכנע לתכתיבי היוקרה והקריירה

היהודי המפורסם הראשון שנאלץ להתמודד עם שאלה כואבת זו בכבודו ובעצמו בהיסטוריה המודרנית הוא האנק גרינברג, מגדולי שחקני הבייסבול האמריקאי, שחקנה של דטרויט, שהחליט לוותר על משחק שנפל ב 19.9.1934, שבמקרה היה גם יום כיפור. לשחקני ספורט רבים מאז חל הקונפליקט הזה, בין קדושת המסורת לבין הרצון להשלמת חלום והקריירה, אך דומה שאין שני להדגשת הקונפליקט במדינת ישראל. אמנם מוכרת הסאגה של האולימפיאדה בסיאול 1988, בה חברי משלחת מדינת ישראל ככלל לא השתתפו בתחרויות ביום כיפור, אך בתחרויות אחרות דומה כי הרווח והרצון לנצח עמד בעיניהם של מקבלי ההחלטות יותר מאשר קדושת החג או השבת. כך למשל ברבים ממשחקי הפיינל פור של היורוליג או שם אחר של ליגת הכדורסל הטובה באירופה, שנערכו פעמים רבות בפסח, ומכבי ת"א בכדורסל שהשתתפה בהם, או במשחקים אחרים בשבתות. 
קראתי מודעות נאצה רבות לקראת המשחק המדובר, שכבר נחשב להיסטוריה ישנה כעת, בדבר היותם מנאצי ישראל, מנוולים או מה לא, אבל כיצד ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי שחקנים וצוות שנמצאים תחת מעטה לחצים ונאלצים על ידי הנהלה זרה ורחוקה משיקולים פנים-יהודיים, שרק רוצים להתקדם בטורניר לשלב הבא (חבל שבצורה כזאת, אבל...), בעוד המדינה שלנו, מדינת היהודים מאפשרת להנהלת ליגת כדורגל המונעת מחשיבה של הפקת רווחים לנהל ליגה שלמה מלאת משחקים המבוססים על יום השבת, היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי (מבחינה הלכתית נטו, העונש של מחלל את יום הכיפורים הוא כרת ואילו העונש על מחלל שבת הוא סקילה, עונש חמור יותר, כמובן הדבר לא מדבר על נושא הצום, וזוהי כמובן מתנה גדולה יותר מן האל לעם היהודי ומן העם היהודי לעולם, יום מנוחה חד שבועי, למרות חשיבותו של יום שמטרתו מחיקת העוונות ותשובה), יום ששמר לאורך כל היסטורית עמנו על זהותו ומיוחדותו. 
לאחרונה חלו, סוף סוף, דיונים בדבר שאלת קבילותם של משחקי כדור רגל בשבת. המצדדים בדבר קיום המשחקים כהווייתם טוענים כי שבת הוא יום מנוחה, וביום הזה יש אפשרות לכמות הגדולה ביותר של אנשים להגיע למשחקים השונים. עוד הם טוענים כי המציאות קיימת כבר עשרות שנים בצורה הזו, ואם כן, למה לשנות אותה כעת. המוחים טוענים כי הם נכפים לשנות את צביון חייהם ולעבוד בשבת על אף שלא רוצים בכך. למרות התערבות בית המשפט, השרה מירי רגב עצרה את הנושא והגיעה למעין פשרה. 
לדעתי, כלל לא מדובר בנושא דתי, ודאי שלא בכפיה דתית. עלינו לשאול את עצמנו האם אנו רוצים שכל מה שיישאר משבת הוא משחק כדורגל? זו המורשה שלנו לעולם? את זה כבר עושים טוב מאיתנו בהרבה עמים אירופאים אחרים. השבת הוא, במשמעותה היהודי, יום בוא אנו עוזבים את הגשמי, את ענייני היום לטובת מציאות נעלה יותר, של התרוממות רוח, של ערכי המשפחה והחברים, יום של הורדת לחץ והורדת הילוך. הכדורגל יכול להיות משוחק בכל אחד מימות השבוע, בין אם מדובר על לאמץ את המודל של ליגת הכדורסל או כל מודל אחר, ובלבד שנותיר את שבת במדינה היהודית נקי מכפייה לעבודה, מחשיבה על רווחים עתידיים ומכונות שמזרימות מיליונים.