בצאתו בשלום מן הקודש

יום הכיפורים הוא ללא ספק אחד הימים הקשים ביותר בלוח העברי. מלבד הצום, שהוא בודאי קשה בתאריך מאד לא נוח מבחינת עונות השנה, תקופת מעבר, ובפרט בשנים האחרונות בהם הצום יותר ויותר משויך אל חום הקיץ הארצישראלי, וארבעת העינויים המצטרפים אליו, איסור נעילת סנדל, סיכה ורחיצה (שוב, קשה יותר בימי הקיץ הלוהטים), ותשמיש המיטה, הקושי העיקרי הוא כפשוטו, קדושת היום. ועם זאת על יום זה נאמר 'לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב', ודווקא על יום הכיפורים חכמי הגמרא טוענים שברור.

'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים',
מאוריצי גוטליב. מסופר כי הציור מתאר את ביה"כ קצת
לפני תפילת נעילה, לא פלא לאור פרצופיהם של
המתפללים

אווירת ההוד המרוממת אך עם זאת המעיקה על היהודי הפשוט מתחילה כבר בפתחו של יום עם כל נדרי. תפילה פשוטה לכאורה של התרת נדרים (שגם נאמרת בערב ראש השנה בפני עשרה ובקהילות ספרד גם בערב יום הכיפורים בנוסח שונה) נהפכה ברוות השנים לאחד מסמלי יום כיפור, בין אם בגלל שהוא התפילה הראשונה ביום זה, בין אם בגלל הלחן הידוע שלו בקהילות אשכנז (שזמן הלחנתו לא נודע, אך ודאי קיים בקהילות אשכנז מאות שנים), אך אין ספק כי תפילה זו מכניסה את המתפלל היהודי לזון הקדושה והרוממות ויחד עם זאת לסטרס, מה שמוביל לקונפליקט שאופף את היהודי בין הקדושה והרצון להתקרב לאל לבין הלחץ והמתח המצויים בקרבה זו.
למעשה, לתפילת כל נדרי היסטוריה ארוכה ומפוקפקת. מקור התפילה ככל הנראה בימי הגאונים, המאה ה 9 לספירה בבבל, ומשם לאשכנז ולכלל תפוצת ישראל. למעשה, תוקפה של תפילה זו בעייתית מבחינה הלכתית, שכן התרת נדר תופסת רק אל מול שלשה תלמידי חכמים מוסמכים, עם פירוט הנדר, ולא התרה כללית מול מקומו של עולם. ואכן דעת הגאונים לא הייתה נוחה מכך. עם זאת התפילה התפשטה בקהילות בבל ולאחר מכן אשכנז, ולאחר מכן ספרד וכלל קהילות ישראל. יחד עם הבעיות מפנים היו גם בעיות מחוץ. הנוצרים, שהכירו את התפילה (אולי ממומרים) לא אהבו את ביטול הנדר כלאחר יד, ובטח שלא את הנדרים לעתיד, והכריחו את היהודים להישבע בבית משפט בצורה אחרת ומשפילה במיוחד (בחלק מן הזמנים ובחלק מן המקומות) במה שנקרא כ 'שבועת היהודים' (more judaico) אך עם כל ההיסטוריה התפילה נחשבת כמסמלת עבור רבים את יום הכיפורים כולו.

שבועת היהודים. הייתה מקובלת בביזנטיון ולאחר מכן
בגרמניה ובכל אירופה

במהלך יום הכיפורים המתפלל עולה מעלה אל הקודש, בדיוק כמו הכהן בבית המקדש. בתפילת ערבית עדיין לא ממש יודעים למה נכנסים. שחרית ומוסף (ובעיקר מוסף) הם שיא, הכהן נכנס לפני ולפנים אל קודש הקודשים, ובמנחה ונעילה סוחבים עד צאת הצום. את עשיית היום במקדש החליף עשיית היום במקדשי המעט הלא הם בתי הכנסת. הגבאים המתוסכלים היו צריכים לחשוב על דרך להנעים את זמנם של המתפללים שעשו את רובו ככולו של היום בבית התפילה בזמן שמזגנים עוד טרם היו (באירופה לא היה צריך ובאפריקה התבשלו על פופים), ועלו על הסטרט-אפ הגדול ביותר מאז אמונה באל אחד, השירה בציבור. הגדילו לעשות אחינו בני ספרד שהפיקו מיוזיקל של ממש, אליו הם מבצעים חזרות חודש שלם כל לילה. 

בין לבין עוברים שני המרכזים של יום הכיפורים, בהיעדר אוכל או קול שופר: חמשת הוידויים וסדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. האחד מסמל את ימינו אנו, יום הכיפורים כיום של תשובה התלוי בעבודה האישית של כל אחד ואחד, והשני, באמצעיתה של תפילת מוסף, תיאור ססגוני ומפורט למדי המתבסס על מסכת יומא, המתאר את יום הכיפורים בזמן המקדש, בו יום הכיפורים מבוסס בעיקר כיום בו האל מכפר על חטאינו גם ללא כל השתדלות מצידנו ע"י עבודת הכה"ג ובעיקר שני השעירים, אחד לה' והשני לעזאזל.

סיומו של היום מסתמן בהקלה. כמו הבדיחה הידועה למה אומרים בערבית של צאת הצום 'והוא רחום יכפר עוון', והרי הוא כיפר על עוונותינו, אלא שעל האנחה של סוף הצום כבר מבקשים סליחה. הנפש עוברת במכונת כביסה ומזדככת, עיצומו של יום, תשובה והתענות מכפרים, ויש בסופו של תהליך הרגשת הקלה שכזו, וגם ירידת מתח, בדיוק כמו אנשים שחוזרים מאומן, או הכהן הגדול שיוצא בשלום בלי פגע. 

 http://www.piyut.org.il/tradition/1793.html?section=morePerformances = כל נדרי. מבין הגרסאות שבדקתי, האשכנזית היא העצובה והמפחידה ביותר