ווינר סל מחזור 4- נהיה רותח

וואו איזה מחזור כדורסל היה לנו השבוע, כזה שגורם לנו לא להתגעגע לשנה שעברה. הפתעות, משחקים צמודים ודרמות בתוך ומחוץ לפרקט.
גם המשחקים שלכאורה היו אמורים להיות קלים ולעבור 'חלק', כמו י-ם מול נס ציונה ות"א מול חולון סיפקו דרמות ומשחקים מרתקים. בארנה המשחק היה מותח ממש עד הדקות האחרונות, בהן י-ם החליטו לפתוח מבערים ולנצח בהפרש גדול, אבל אל תתנו להפרש להטעות אתכם, נס ציונה היו קרובים עד הרגע האחרון. בחולון המשחק היה צמוד עד המחצית. ברבע השלישי מכבי הגדילו את הפער, הרבה בעזרת הצמד רנדל את לנדסברג, והעלו עד לפער של 18 נקודות, אך חולון, עם הרבה אופי ולוחמנות ברבע הרביעי הורידו את הפער עד ל 5 נקודות בלבד. הדבר אמנם לא הספיק להם כדי לנצח, אבל בהחלט הותיר להם הרבה כבוד באולמם הביתי שבשאיפה להיות מבצר. 

קטש. משלם את המחיר עבור כישלון של מערכת שלמה?

גם יתר המשחקים סיפקו את הסחורה. חיפה הזיעה מול העולה החדשה קרית גת במשחק שהיה צמוד לכל אורכו. האוהדים (המעטים) המקומיים עוד קיוו לראות ניצחון מול הקבוצה הוותיקה שכ"כ מסמלת את הליגה, במה שהיה יכול לסמל כניסה חיובית לליגת העל, אך חיפה בעור שיניה סיימה את המשחק בניצחון. ראשון הפסידה לראשונה מול הרצליה שניצחה לראשונה, במה שהיה דווקא המשחק הכי חד צדדי המחזור. המסתבכות במחזור הזה הם אילת והפועל ת"א. על אילת כבר כתבנו שהמשחק שלה עייף וכבוי, וראינו זאת גם במשחק האחרון. מול אשדוד, עד אז ללא ניצחון, במה שנראה בתחילת המשחק כניצחון אילתי קל יתברר כמשחק שהיה בשליטת האשדודים לכל אורכו. עם זאת, נראה שהלחץ חזק יותר אצל האדומים מת"א. אחרי משחק טוב בהיכל שלמה (מסתבר שככה קוראים לאולם החדש של הפועל) והובלה על עירוני נהריה המפתיעה בלא פחות מ 22 נקודות, המשחק התהפך לגמרי, הפועל נרדמה בהגנה ולא הייתה קיימת בהתקפה והצליחה להפסיד בבית לנהריה, שנראית כעת לא פחות ממצוין. הדבר גרר ביקורות קשות מצד ההנהלה האדומה שהחליטה בצעד חריג להדיח את המאמן עודד קטש מתפקידו. אין ספק כי המהלך הוא המשך של שנה קודמת לא טובה יחסית, ולא גחמה של ארבעה משחקים בלבד, אך לדעתי המהלך מוטעה. תחילה אין כעת בארץ מאמן פנוי שאפילו מתקרב לרמה של קטש, ומעל לכך, ההנחה לפיה פעלה ההנהלה, שהעונה הקודמת לא הייתה טובה, שגויה מיסודה. העונה שעברה הייתה לא רעה בכלל בקנה המידה של הפועל. הגעה עד לחצי גמר גביע המדינה, והפסד ברבע גמר הפלייאוף מול י-ם, שאף קבוצה בפלייאוף לא הצליחה לנצח אותה, עם משחקים טובים, הגנה משובחת, שהצליחה להקנות לעצמה מעמד של קבוצה שמפחיד לשחק נגדה בבית. אלו דברים שלא הולכים ברגל. מעניין איך הם יסתדרו עם מאמן לא מוכר וחסר ניסיון.
כעת נוצר מצב מוזר שבו חצי מהקבוצות בליגה במאזן של 3 הפסדים וניצחון אחד, בניהם שתי קבוצות בכירות יחסית, ארבעה קבוצות במאזן 3 ניצחונות והפסד אחד, קבוצה אחת במאזן 2-2 וקבוצה אחת בלבד ללא הפסד. לפי התחזיות גם שבוע הבא יהיה לוהט. 
באירופה מצבינו פחות טוב. י-ם המשיכה במאזן ההפסדים, אחרי משחק לא רחוק ממושלם, שנגמר בהפסקה ב 17 נק' יתרון על א.א.ק אתונה, שנראתה כלא קיימת. לנגד עיננו התגלה ג'אנינג, קלע ברמות אחרות, עם יד בלתי נגמרת מה 3. אמנם הוא צריך עוד זמן להתחבר בפן הקבוצתי, אך אין ספק שמדובר בשחקן מהליגות הטובות באירופה, מה שלא עזר להפועל לנצח אחרי משחק מרושל והגנה שפשוט נעלמה לה ברבע השלישי. א.א.ק נגסו ביתרון עד שלבסוף י-ם היו צריכים את אלת המזל לצידם בדק' המכריעות, ועדיין אין להם את הניסיון הוותק וההצלחות הקודמות באירופה בשביל לזכות בחסדיה של זו. עם זאת יש לציין שי-ם עדיין ברשות עצמה בבית, כל עוד היא תנצח את כל משחקי הבית ותגנוב ניצחונות חוץ מול הקבוצות החלשות יותר, היא לא תסתבך. גם ראשון התחילה את המשחק טוב ושלטה בו ללא עוררין לכל חלקי המשחק, ואף הובילה בשלב מסוים ביתרון דו ספרתי בבית. הסוף היה פחות טוב, גם היא התרשלה לבסוף עם ההגנה, והצליחה להפסיד לאניסיי הרוסים. בשני המקרים הקבוצות עוד צריכות להשתפשף. לראשון יהיה אפשר למחול אחרי ניסיון ראשון כושל אחרי זמן רב, לא להפועל י-ם, אלופת המדינה שמתיימרת להיות קבוצת יורוליג. בטח שלא בעקבות משחקים כאלה.
גם בעולמם של המכבים הדברים לא נראים טוב, בלשון המעטה. אחרי ניצחון ראשון ביורוליג, שנתן טיפה אוויר למערכת, שוב הפסד צורם לבאמברג, ודווקא אחרי משחק עם קטעים בו הקבוצה נראתה לא רע בכלל. באמברג, קבוצה לא מהגדולות ביבשת, לא קבוצת הגנה מעולה והתקפה שאפשר בהחלט לעצור, פשוט שיחקה כ"כ חיובי, כ"כ שוטף וכ"כ קבוצתי, שמכבי, עם שחקן הגנה אחד וחצי והרבה שחקנים טובים בפני עצמם אבל לא כחלק מקבוצה פשוט לא יכלו לעצור. בשלושת הקבוצות הללו משהו משמעותי צריך להשתנות. 
צל"ש ישראלי מגיע להרבה שחקנים השבוע. לנדסברג במכבי, שוב ניב ברקוביץ' במשחק ההירואי של נהריה, אך כדי להיות מקורי אציין הפעם את תום מעיין, שחקנה של הרצליה, שהיה פקטור משמעותי ביותר במשחק, שיחק 30 דק' וסיפק 13 אסיסטים. כיאה לשחקן מכללות לשעבר, אנחנו מצפים ממנו לגדולות. אולי עכשיו הוא יתחיל. 

ווינר סל- מחזור 3

המחזור ה-3 סיפק דרמות, הגנות, יחד עם ניצחונות מפתיעים ומשחקים קלילים. מתחילים לראות כדורסל. ונתחיל במנה העיקרית.

משחק המחזור, וללא ספק גם הסיבוב, היה בין מכבי ת"א להפועל י-ם. המשחק, שנחשב בד"כ לשקול, בפועל לרוב לא כזה. למרות שבסך כל המפגשים ההיסטוריים למכבי יתרון ברור של ניצחונות על י-ם, מאז החלפת ההנהלה י-ם מובילה בניצחונות, עם הפרשים מפוארים, אך דומה כי משחק כה חד צדדי לא ראינו בין שתי הקבוצות לטובת הפועל. מכבי פשוט לא עלתה למשחק, ובמהלכו נדמה כי רצף אקראי של שחקנים רנדומליים פשוט עומדים זה לצד זה. אותם ליקויים מהשבועות הקודמים,התקפה חלשה, ללא חדירה לצבע, הגנה לא קיימת, וגם הנשק של מכבי, עליו בנו את הקבוצה בקיץ, השלשות, פשוט לא עבדו. הפועל י-ם, שנראית טוב יותר ויותר ככל שהעונה מתקדמת, ידעו לנצל את החולשות של מכבי, שנראתה יותר כמו קבוצת הנערים שלה, בזמן אימון, גרוע, כבר הובילה במעל 20 נקודות. גם קאמבק של מכבי, או יותר נכון של שחקנים בודדים בה, ובעיקר סילבן לנדסברג, שהורידה את ההפרש לחמש בלבד, לא הלחיצה את האדומים, שגילו אופי נדיר במחוזותינו וניצחו בקלילות את המשחק. למשחק בודד בשיטת הליגה הנוכחית אין כמובן שום משמעות. הפועל תפסיד השנה, ככל הנראה יותר ממכבי, שלא סיימה עונה סדירה במקום השני זה שנים. אך על סף הלחץ של מכבי הדבר השפיע גם השפיע. בסוף המשחק שאלו האם עצם העובדה שמכבי חזרו ברבע השלישי תוריד או תעלה. כמובן שהשאלה עצמה דבילית, אך לדעתי הקאמבק הצהוב צריך להדליק נורות אדומות אצל האימפריה הדועכת. גם בעבר ניצחו את מכבי, גם בהפרשים גדולים. אבל לעצור קאמבק צהוב ביד אליהו, זה דבר שכמעט ולא קרה. בהחלט מגיע שאפו גדול לי-ם למרות החולשות של מכבי. 
גם מחוץ לפרקט מכבי עלו על הכותרות בקטטה מילולית קטנונית בינה לבין מאמנה לשעבר פיני גרשון. זה מה שקורה שמתעסקים במסביב במקום להתעסק בלנצח.
הקבוצות החלו לעלות את הרמה ולהוריד את הסקור. משחק גדול ומסקרן עם סקור נמוך יחסית נרשם בין מכבי חיפה להפועל ת"א. שתי קבוצות ההגנה הקשוחות בארץ מיררו אחד לשני את החיים עד שחיפה, קבוצה שאף פעם אסור להספיד אותה, ניצחה, הרבה בזכות הביתיות. ראשון לציון נותרה מושלמת מול מכבי קרית גת אחרי שהצליחה למתוח אותה וגם להוביל עד לתוך הרבע הרביעי. נס ציונה רשמה ניצחון ראשון סוף-סוף מול הרצליה בקרב תחתית שלמרבה הפלא היה הקליל ביותר. המשחק המפתיע מגיע השבוע לעירוני  נהריה, שאחרי מותחן שכלל הארכה ניצחה את אילת. אילת, סגנית האלופה וללא ספק המרעננת של העונה שעברה, נראית כבויה וחסרת חיים. היא אמנם הובילה במהלך רוב המשחק, וניצחה במשחק הבית מול חיפה, אך ניכר שחסר להם את חדוות המשחק ומנהיגות. אף אחד לא לוקח את זו, למרות שלא חסרים מועמדים, וקאליף וויאט, האקס פקטור של העונה שעברה פשוט לא נמצא. אפשר לדבר על הגנה, התקפה, תרגילים וכו', אבל כל זה לא שווה בלי הניצוץ בעיניים במשחקים. 

צל"ש. ניב ברקוביץ'. לא סחבק, מנהיג

המחזור התחילה ליגת ה 'יורופ-קאפ' של פיב"א, המתחרה של המפעל עם השם הזהה כמעט, היורוקאפ, וכך ראינו את שלושת הנציגות שלנו בחו"ל משחקות. ניכר שפיב"א עשתה מאמצים ליצור באז סביב המפעל, מראה צעיר ועכשווי, זוויות צילום, מוזיקה, מעבר מהיר בין מצלמות יחד עם נתונים מדוייקים ואמינים של המשחק, שיש למפעלים הוותיקים של יול"ב (בעיקר ליורוקאפ) הרבה מה ללמוד. רק חבל שאין קבוצות טובות. ראשון התחילה את המפעל ברגל ימין, מול קאלב האסטונית בחוץ, הובילה לכל אורך המשחק וניצחה בקלילות. אמנם מול קבוצה חלשה אבל החשיבות של ניצחון במשחק ראשון היא קריטית, בטח בחוץ. ביורוקאפ החיים של י-ם היו יותר קשים. מול גאלאטסארי, קבוצה שעד עונה שעברה הייתה ביורוליג, ושגם השנה הייתה צריכה להיות שם, לפחות לפי שחקני הקבוצה, בחוץ. הרבע הראשון היה קטסטרופלי מבחינתה של י-ם שספגה 33 נק'. מאז ועד סוף המשחק היא הראתה בעיקר הרבה אופי, שהצליחה למחוק את הפער וגם להגיע ליתרון מס' פעמים. עם זאת היה חסר לה את האקס פקטור, את היכולת לסיים את המשחק, וגם אולי איזה נס או שניים, שהיו עד עתה נחלתה הבלעדית של מכבי. ביורוליג מכבי לא התקשתה במיוחד מול סאסרי בבית, קבוצה חלשה באופן יחסי ליורוליג, אולי החלשה ביותר בבית, למרות היותה אלופת איטליה. מכבי קיבלה חזרה את רנדל שהייתה כל כך צריכה, והושיבה על הספסל כמעט לאורך כל המשחק את פארמר, הכלי היקר ביותר שלה. מעניין שברגעי האמת כל הקונספציה של קליעה מבחוץ עליה נבנתה הקבוצה מתפרקת ומה שעובד זה קליעה מבפנים והגנה חזקה. אין ספק שמכבי נראית טוב יותר, השאלה האם זה יספיק מול הקבוצות הטובות באירופה, או הסבירות, כמו למשל המשחק שבוע הבא מול באמברג בחוץ.
על הישראלים השבוע יש  צל"ש ויש טר"ש. הצל"ש מגיע לניב ברקוביץ', שחקנה של נהריה. ברקוביץ', פעם 'הבם של' כבר הוכיח את עצמו שנה שעברה במדי אילת כרכז, קלע ומנהיג, ועכשיו עשה זאת מולם עם קבוצתו החדשה. כשהוא יקבל לידיו קבוצה שתסמוך עליו יותר, לא כמחליף אלא כשחקן חמישייה ראשונה, נראה ממנו דברים יפים הרבה יותר. אולי עכשיו? הטר"ש מגיע למכבי. יבזורי, מבכירי השחקנים הישראלים בליגה ושחקן הנבחרת מסופסל יותר מדי זמן. האם לשם כך הוא הגיע למכבי? כך קבוצה בכירה כל כך מתנהגת עם שחקנים חשובים ומועילים כל כך?

ליגת ווינר- מחזור 2

המחזור השני סיפק לנו יותר דרמות מאשר הראשון, או במילים אחרות, התחלנו לראות קצת כדורסל. בכל הנוגע למכבי ת"א והפועל י-ם עסקים כרגיל, ניצחונות בהפרשים דו ספרתיים נרשמו שם ללא התאמצות מיוחדת. אמנם הרצליה נראו לפרקים כסוג של איום על הצהובים, אך לא באמת. גם ירושלים לא התאמצה במיוחד מול חולון, קבוצה שפעם הייתה מכניסה את הליגה למתח ובעונה שעברה ירדה מעט, בתקווה שבאולם החדש שלה נראה משהו יותר מעניין השנה.

דריל מונרו, מוביל את הליגה במדד היעילות ובנקודות למשחק.
אמרנו מעניינת?

משחק הזוי למדי נרשם בין חיפה להפועל אילת, משחק שעל הנייר היה אמור לספק מתח ורמת כדורסל גבוהה הגיע ללא הרבה יותר מ 60 נקודות לשתי הקבוצות ביחד במחצית. רמת כדורסל נמוכה, סקור נמוך במיוחד, במיוחד מצד חיפה, שלא הגיע ל 10 נקודות בסוף הרבע הראשון. אם זאת המשחק איכשהו התאזן ונפתח לקראת סופו ומשחק גארבג' טיים אחד גדול הסתיים בדרמה והפרש 3 נקודות בלבד לאילת שגירדה ניצחון בבית. כנראה שהסטטיסטיקה באמת לא משקרת. משחקים מותחים, בכל זאת, היו אצל ראשון, שהזיעה מול הפועל ת"א בחוץ וניצחה, ונותרה ללא הפסדים, הישג יפה לקבוצה המרתקת ביותר בליגה כיום, ומשחק צמוד ומהנה שהסקור בו נע כמטולטלת בין העולה החדשה מכבי קרית גת לעולה הישנה עירוני נס ציונה, שלא מזכירה כעת אף לא במשהו את הקבוצה המרתקת והמאיימת של לפני שנתיים ואפילו לא את זו הלוחמת של שנה שעברה. מכבי אשדוד של שרף נותרה ללא ניצחון אחרי הפסד לעירוני נהריה המתחלשת. לאט- לאט עוד נראה את הליגה הנפלאה של שנה שעברה. 

נייט האפמן ז"ל. מכבי הייתה רוצה
אחד כזה עכשיו

נקודת השיא של המחזור היא כמובן המחזור הבא, או יותר נכון ההכנה אליו. הקלאסיקו הישראלי מתקרב בצעדי ענק ואיתו שתי הקבוצות הטוענות לכתר ומעלליהם בארץ ובחו"ל. על הנייר מכבי והפועל י-ם נראים דומה, לשניהם ניצחונות קלילים בהפרשים משמעותיים. י-ם מחקה את החרפה של גביע ווינר עם שני ניצחונות משמעותיים, שליטה בשני צידי המגרש, כדורסל שוטף ויפה לעין. גם באירופה נראה שהדברים נעים לטובתה, אחרי הפסד צורב ברוסיה לניז'ני במשחק ביתי מול אולם כמעט מלא שלטו האדומים בכל שלבי המשחק וניצחו בצורה חד משמעית, מגלים עומק ורוחב ושילוב נאה בין שחקני החמישייה לספסל. עם זאת, להפועל לא היו עדיין מפגשים עם קבוצות קשוחות וחזקות יותר כמו ראשון, הפועל ת"א או אילת, וכשנפגשו עם קבוצה טובה הדבר לא שיחק לטובתם, וקשה להמר עליהם בביתם של הצהובים מול קו אחורי מפלצתי שכזה.
מה שאולי כן יכול לעודד את האדומים מהבירה הוא המצב הלא- מזהיר שעובר על מכבי ביורוליג. שני הפסדים, אחד מהם בבית, ולא הפסדים של מקרה. מכבי משלמת את מחיר ארגון הקבוצה הלקוי שעבר עליה בקיץ האחרון. במקום לבנות קבוצה עמוקה עם שחקני צבע איכותיים וסנטר ששואב אליו את הכדורים, הסקאוטים פנו אך ורק לסקוררים שקולעים מבחוץ. מה שהיה ניתן לראות כבר במשחקי ההכנה וגביע ווינר ניכר יותר היום- האופציה הראשונה של השחקנים האלה- הדי.אנ.איי אם תרצו היא הזריקה ל 3. לא ניסיון חדירה (אין מי שיחדור), לא ניסיון מסירה פנימה (אין למי למסור). וכשלקבוצה היריבה הולך טוב כמו לך מ 3 ביחד עם שחקני פנים, מי ינצח? ושלא לדבר על שחקן הגנה אמיתי שלא קיים (במיוחד עכשיו שרנדל נפצע). למכבי אין כיום איך להתמודד עם שחקנים כמו דונטה סמית', אך גם י-ם עדיין נראית די חלודה, בנוסף שלהם יש את הבעיה ההפוכה למכבי, כששחקן החוץ הבכיר שלהם נחתך מהסגל לטובת שם גדול ביבשת האירופאית אך אחד שייקח לו זמן להתחבר לקבוצה. בכל מקרה, מצפה משחק מסקרן. עוד באותו עניין, שריקות הבוז בסוף משחק חלש היא לא נחלתם הבלעדית של מכבי, אם כי בהחלט היא מזוהה איתם, או עם עזיבה טרם סיום המשחק. הדברים גם זלגו להפועל י-ם בשנה שעברה, וכנראה שהיא מנת חלקם של קבוצות גדולות (אם כי אני לא זוכר מצבים דומים בנ.ב.א. או בקבוצות גדולות באירופה בכדורגל/סל, אולי זה משהו ייחודי לנו, הרעה החולה הזאת), כל קבוצה רוצה להצליח, מה שמעלה את השאלה, באיזה מחיר? 
מילה טובה בישראלים הצעירים מגיעה לבן אלטיט, שהיה שחקנה של מכבי ת"א עד השנה שעברה (מה שקראו פעם 'נער פוסטר') וכעת שחקנה של קרית גת הדנדשה, שנראה לא רע בכלל בשני המשחקים האחרונים. עוד דקות משחק והוא יהיה פקטור חשוב בליגה הזאת.

הר הבית- זה בידינו

למרות שעד עכשיו ניסיתי שלא לכתוב על אקטואליה, להתעלם לגמרי מהנעשה בארץ אי אפשר, בעוד בכל יום ויום נהרגים ונפצעים מבני עמי בשיטות שונות ומשונות.
הרבה כבר נכתב על המצב המוזר השורר בארץ בשבועות האחרונים, הרבה גם כנראה ייכתב, ואני מניח שאין שום חידוש בדברים שאכתוב כאן, אך בכל זאת יש לתת לדברים להיכתב, ולו רק על מנת לחזק את הכותבים האחרים.
המאבק המתחולל בין היהודים למוסלמים (ולא כפי הנכתב פעמים רבות בגופי תקשורת שונים 'ערבים') בארץ ישראל הוא חלק ממאבק רב שנים המתחולל בין יהודים למוסלמים ברחבי העולם, והוא מקיף ומשמעותי הרבה יותר מאשר 120 שנות מאבק (רצח היהודי הראשון ע"י מוסלמי בארץ ישראל מאז הציונות). עם זאת, אין ספק כי המאבק בין היהודים למוסלמים עלה בדרגה מאז שהיהודים החלו לבקש לעצמם עצמאות מדינית במזרח התיכון. 
תמצית המאבק, היא, בשני מילים, הר הבית. על רקע זה פרצו המלחמות האחרונות, מאז 67. על רקע זה פרצה האינתיפאדה השנייה, אחרי שאריק שרון עלה להר הבית, וגם האינתיפאדה הזאת החלה אחרי שהמוסלמים 'חשו' שה 'סטטוס- קוו' בהר השתנה לרעתם אחרי שכ"כ הרבה שנים שולטים שם ללא עוררין. 

הר הבית. התנתקנו מההר, התנתקנו מעצמנו

השאלה האם הציונות היא רק תנועה לאומית חילונית או שמסתתרות בה גם תקוות משיחיות הוא נושא שנדון בערך מאז פרוץ התנועה הציונית. כבר הרצל בחזונו ב 'אלטנוילנד' ראה בבית המקדש מקום תפילה מרכזי, גם אם לא מרכז להקרבת קרבנות. בן גוריון, שהתנגד לבניית בית מקדש, והאמין כי המדינה מחליפה אותו, לא העלים את מקומו של הבית מדיוקן המדינה החדשה, ועיצב את סמלה כסמל המנורה. אמנם אני לא רוצה לעסוק בנושא המקדש, כי אם בנושא אחר, בל ינותק אבל שונה, הר הבית. 
למרבה האבסורד, דווקא מאז שכבשנו פיזית את ההר, ב 1967, הוא הולך ומתרחק מאיתנו. עד אז הדתיים שבינינו עוד יכלו להגיד כי הם מתפללים ומקווים לחזור לשם, והחילונים עוד יכלו לטעון כי למקום יש חשיבות היסטורית, אך מאז אותו רגע שֵפֵל בו וויתר דיין על המקום ('מה אני צריך את הוותיקן הזה?') מלחמתנו על הארץ איבדה את צדקתה. השליטה בהר ניתנו לוואקף הערבי, אולי מתוך המחשבה כי במקום נפיץ שכזה עדיף שהערבים יעשו סדר בעצמם, אולי מתוך החשיבה כי הציונות לא יכולה להתמודד עם מקום יהודי כל כך, ממנו היא ברחה מהגלות הרבה יותר מאשר היא ברחה מהפוגרומים והנאצים. אך אל לנו להאשים את הציונות החילונית בלבד, שכן המפלגות החרדיות והדתיות עשו יד אחת איתם בעניין זה, הן מבחינה אלקטורלית והן מבחינה הלכתית שפרסמה את הצו האוסר לעלות להר. 
בלי מילה אחת על המקדש, הריבונות בהר הבית הוא- הוא תמצית קיומנו בארץ. עם שלא שולט על המקום המקודש ביותר לו- מאבד את הלגיטימציה לשלוט בכל מקום, ודאי שמדובר במאבק מול עם המדבר בשפה דתית- כוחנית שכזו. עם שלא מבין שזהו המקום המקודש ביותר לו ומעניק את השליטה שלו דה- פקטו לעם אחר, יהיו הסיבות אשר יהיו, מביא עליו את אלו המבקשים לשלוט בכל מקום בארץ. ואכן, החל מסוף מלחמת 67 אנחנו שומעים יותר ויותר קולות נגד שליטת יהודים- ביש"ע, בי-ם, בת"א. הר הבית אינו מקודש לאסלאם (בניגוד לאלו הטוענים כי הוא 'השלישי' בקדושה). כמו ביהדות, לאסלאם מקום מקודש אחד- מכה (ובניגוד לנצרות בה אין מקום מקודש על יתר המקומות). ישראל מעולם לא הייתה מקום קדוש לאסלאם, אך עדיין מדובר במלחמה דתית כיון שהיא מופנית נגד היהודים. היהודים שולטים בארצם המקראית? לא יקום ולא יהיה! הם שולטים בהר הבית- מקום המקדש העתיק? מלחמת חורמה!
כיום, כפי שהתחלתי את הבלוג, המצב השתנה מעט. יהודים רבים עולים להר, מתפללים בהר (למרות האיסור המשטרתי) והוא החל להתקבע במרחב הציבורי כמקום משמעותי וחלק מהתרבות הישראלית, בניגוד לניסיונות התקשורת. הדבר עורר את זעמם של מוסלמי הארץ שיודעים כי מעט לחץ יכול לשנות שוב את הלך הרוחות נגד ההר, ונגד המדינה היהודית היחידה. 
אם כן הצעד הראשון והעיקרי במאבק הנוכחי צריך להיות ראיה למרחוק- הבנה מהי תכלית האינתיפאדה העכשווית, שינוי הסטטוס קוו בהר, אפשור פולחן יהודי בדיוק כמו זה המוסלמי במקום. הגנה על היהודים המבקשים לעלות להר, על המוסלמים לא חסר מי שיגן שם. הבנה כי ההר הזה שלנו לא פחות (אם לא הרבה יותר) משלהם. צעדי הגנה, 'ניטרול' (עוד מילה מכובסת, כאילו הרוצח הוא חפץ שיש לנטרלו) והרתעה רגילים הם כמובן חשובים, אך לא ישנו דבר מן המהות.  
ועוד באותו עניין. במהלך האינתיפאדה הנוכחית צצו לנו גיבורים לפתע. כמו הרב נחמיה לביא שניסה להציל את אהרן בנט, ואחרים. יחד עם 'גיבורים' וותיקים יותר כמו עמנואל מורנו, מסתבר שגיבורים אלו כולם לובשי כיפה סרוגה. לא עת מחלוקת היא, אבל אותם חילונים שמצקצקים בלשונם ותמהים מדוע דווקא דתיים נכנסים לתפקידי הנהגה במדינה, בצבא, במשטרה, בתקשורת, במשפט, ידעו שמי שלא מוכן להתאבד על המדינה, לא ישלוט עליה. 

ווינר סל- מחזור 1

ירושלים. תצליח לשמור על ההישג משנה שעברה? מכבי היא לא
הבעיה היחידה שלה

השבוע בשעה טובה נפתח (או הסתיים) המחזור הראשון בליגת הכדורסל הבלתי נגמרת. שלשה סיבובים ארוכים ומעיקים תימשך הליגה, וכל זאת בשביל לסיים את העונה בפיינל פור מהיר ואכזרי.
כיאה למחזור ראשון, הגנות לא היו קיימות. סקורים בלתי אפשריים ביחס לכדורסל אירופאי (אם ניתן להחשיב אותנו אירופאים), ניצחונות ברורים מראש לצד הפתעות, הרבה נקודות לשיפור וכמה נקודות חיוביות לסיום.
מכבי תל אביב והפועל ירושלים לא התקשו וניצחו בקלות בבית. אמנם הפתיחה של שני המשחקים הייתה צמודה יחסית, מכבי לא הצליחה לברוח לעולה החדשה מכבי קרית גת, וי-ם נאבקה עם מכבי אשדוד המחודשת, אבל הפערים ברמות, בתקציבים, בניסיון ובעומק הספסל עשו את שלהם ועד מהרה בלוני החמצן של קבוצות החוץ בכל משחק הלכו ואזלו אל משחק חד צדדי ארוך- גארבז' טיים. משחק מבטיח ומעניין על הנייר היה בין הפועל אילת למכבי ראשון בראשון. שתי הקבוצות המרתקות של השנה, אחת מהן משחקת בליגה אירופאית (אם כי משנית לחלוטין), החדשה של פיב"א, אך גם משחק זה הצליח לאכזב. אחרי פתיחה צמודה ראשון הצליחה לברוח במהירות גבוהה יותר ממהירות האור לאילת, עם היתרון הקל על הנייר, והשאירה אותה למזער נזקים. הפועל תל אביב גברה בקלות דומה לזו של יריבתה השכנה על נס ציונה החלשה העונה, ומכבי חיפה טיילה מול עירוני נהריה. משחק אחד בלבד סיפק במחזור הראשון דרמה, בין הפועל חולון למכבי הרצליה, גם הוא עם סקור אינסופי והארכה. 
אין ספק כי רמת המשחקים תעלה ככל שהעונה תתקדם, ההגנות יתאחו ויצטופפו והמשחקים ילכו ויעשו יותר ויותר צמודים, ודאי בין קבוצות באותה הרמה. ככל שהעונה תתקרב לסיומה, הפלייאוף יורגש והלחץ יעלה. אך כעת תמיד כיף לראות הלי-הופים ומופעי פירוטכניקה מרהיבים מצד הקבוצות.

גולן גוט. צריכים לתת יותר דקות וגב לשחקנים ישראלים צעירים

בצד האירופאי, עם זאת, לא זכינו לראות הרבה נקודות מצד הקבוצות הישראליות. כמו הכותרות הלעוסות בעיתונים מכבי חטפה מכת קור ולא הצליחה להתקרב במהלך כל המשחק לאריה הרוסי, שלמרות שמדובר בסגל חלש יחסית עדיין שחקנים ברמה טופ- אירופאית ומעבר לכך כמו דה קולור הצרפתי או תיאודוסיץ' הסרבי יחד עם סגל מוכשר למדי עדיין מהווים מועמדת ברורה לזכייה במפעל, כבכל שנה. ירושלים, למרות היומרה להעפיל ליורוליג, ושנה מצוינת בליגה הישראלית, ורבע ראשון מצוין, לא הצליחו לאיים על ניז'ני נובוגורוד, עוד קבוצה רוסית, ותקווה לשפר עמדות במשחק הבא, אם כי כרגע הדבר נראה די רחוק. 
הפתעות היו קיימות המחזור משחקנים ישראלים. גולן גוט, שחקן שעד שנה שעברה היה עמוק בספסל של הפועל ת"א, נבחר לשחקן המצטיין מול אילת, וגם רפי מנקו, שחקן שי-ם העלתה מדי פעם, בעיקר בשלבים של הפרשים גבוהים, מראה מגמת שיפור. אלה הם שחקני העתיד הלא רחוק של הנבחרת שלנו, והישראלים הבכירים בליגה או בליגות אירופאית אחרות (ואולי נ.ב.א. ?) בשבילם ובשבילנו צריכים לתת להם יותר דקות.

נח- האיש הבודד

נח, האיש ששרד את מפגע הטבע הקטלני ביותר בכל הזמנים, האיש שעליו אמרה התורה את הביטוי החריג והחד- פעמי, 'איש צדיק תמים'. אותו נח נתון לביקורת כבדה, ארטילריה מצד חז"ל. 
למעשה, הביקורת כלפי נח החלה זמן רב לפני התנאים והאמוראים המרבים לכתת את חיציהם בו. ישעיהו מכנה את המבול 'מי נח', בעצם תולה את האשמה בנח על המבול. קשה להבין כיצד זה הנבחר להימלט מן המבול, זה אשר האל אמר לו במפורש "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", כאחראי על המבול. והרי הוא היחיד שלא טבע (או נשרף) במי המבול! ניתן להסביר קושיה זו לפי אחת מן ההטחות הרבות בנח, המיוחסת לרבי מקוצק. הוא טען שנח היה 'צדיק בפרווה', צדיק לעצמו, במקום להיות 'צדיק עם תנור', המזכה את כולם. המבול נקרא על שמו של נח, כיון שבו, כמו בכל צדיק, נתלה עוון הדור, והיה עליו להעלות את כל דורו כך שהמבול לא היה מתקיים (במדרש רבה נמצא מקור קדום יותר המאשים את נח בסרחון הדור).
אמנם אני רוצה לעסוק בשני אנקדוטות בחייו של נח, במטרה לנסות ולהבין את המקום בו נמצא וכך לנסות ולהבין יותר את נח- ואת הביקורת כלפיו.

ראסל קרואו כנוח. היה צריך זקן קצת יותר גדול

בסרט שיצא לפני כשנה אודות נח ושנותיו האחרונות לפני המבול, נח, המגולם על ידי ראסל קרואו, מתואר כאיש פסימי, קטנוני ולא יצירתי או בעל ראש גדול. הוא מאמין כי האל מבקש להשמיד את האנושות כולה, ולכן לא מניח לבנו שם להינשא. מובן שהסרט מעוות בצורה רדיקלית את שהתרחש, שהרי לו רצה האל להשמיד את האנושות כולה, לא היה צריך את נח (מלבד לכך שהדברים כתובים במפורש). אך עם זאת, ניתן אולי לשאול דרך הסרט האם נח לא היה פסימיסט? והאם לא היה צריך להיות כזה? הוא מקבל נבואה, 120 שנה לפני המבול, כי כל המין האנושי, מלבדו, עתידים להימחק מעל פני האדמה, "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ". נח מקבל עובדה מוגמרת. האדם חטא עד כדי נקודת העל- חזור, ומכאן ואילך יש רק פתרון אחד- השמדה מוחלטת. נח מתחיל לבנות את התיבה ללא שאלות. לכאורה, איש אמונה. כל דורו, ודור אחריו, ודור אחריו, מזלזלים בנח על להיטותו אחר בניית תיבה ענקית, אך הוא בשלו, באמונה שלמה, בונה את התיבה במשך 120 שנה. 
במדרשים רבים בחז"ל, המצויים בגמרא, במדרש רבה ועוד, מושווה נח לאברהם. אחד ההשוואות בין נח לאברהם הוא מקרה סדום. האל מתגלה לאברהם ומודיע לו שסדום, הרקובה והמושחתת תיחרב. בתגובה לכך אברהם מתווכח עם האל, מתמקח עמו במטרה להציל את העיר. לבסוף, כשנכשל, מתפלל על לוט שיחיה. נח לא עושה כן. הוא לא מכיר (או לא מאמין) בכוחה של התשובה, למרות שזו הייתה ידועה עוד מימי אדם הראשון, דרך קין, סיפורים שהיו אז מוכרים. ועוד, האם לא ניתן לומר שעצם הסיבה בגינה האל התגלה לנח וסיפר לו על המבול העתידי לא הייתה על מנת שינסה להציל כמה שיותר, או לבטל את המבול? הרי היה יכול להשאיר את נח בחיים גם ללא תיבה. 

נוח מתגולל בשכרותו. ציור של בליני

האנקדוטה השנייה עוסקת ביום שאחרי המבול. נח יוצא מן התיבה, רואה את העולם חרב והחליט לגדל ענבים, המתין שיבשלו, דרך אותם, התסיס אותם, שימר אותם בחביות ועשה מהם יין. שוב, הביקורת. לפי המפרשים, בגלל היין שנח שתה חם הגיע לאותה עבירה (סירוס אביו או גילוי עריות). ושוב קשה. הרי אין האל בא בטרוניה עם בריותיו, שהרי כתוב 'יין ישמח לבב אנוש'! ועוד, נח, שעבר את המבול, ראה את עולמו נחרב, כל מה שהכיר וידע נעלם ובמקומו הגיע לעולם חדש שלא הכיר. האם היה זה פלא שישקע ביגון וימצא מזור בטיפה המרה? 
אלא שהביקורת הייתה על כך שלא התחיל בחיטה, למשל. לכל דבר יש מקום בעולם, השאלה מהו המינון והמקום בסדר העדיפויות שלו. 
נח, הפסימיסט שראה את עולמו נחרב, פנה אל היאוש במקום אל התקווה, אל החידלון במקום ההתחלה מחדש והתגולל בשכרותו. כל עוד היה בתיבה, למרות הצער והדכדוך שהרגיש על חורבן העולם, ההימצאות בתיבה החזיקה אותו, הוא היה נחוץ. כעת, אחרי שיצא מן התיבה שוב הרגיש עזוב ומרוחק, וביקש לכפות על הריחוק בשתיית יין. 
שתי האנקדוטות מביאות מעט ממה שהיה נח ב 650 שנות חייו, או לפחות בתקופת המבול. אדם מאמין, עקשן ודבק במטרה, אך עם זאת פסימיסט. הוא היה הצדיק בדור, הראוי היחיד להתחיל ממנו את העולם. אך הוא לא היה אב האומה היהודית, האומה שדרכה האל התגלה לעולם ומבקש להדריך את האנושות כולה בדרכה, האומה הנבחרת. לשם כך היה צריך לחכות עוד 10 דורות. 

לא קשור, אבל בכל זאת ניוזיקה, אני רוצה להמליץ לכל מי שעדיין לא שמע על אלבום הקונספט הכי טוב שנעשה פה, בעצם אחד האלבומים הכי טובים שנעשו פה בכל הזמנים, 'מבול' של אורפנד לנד, שנותן זווית אחרת על כל הנושא של נוח והמבול

רואים את הקולות- חלק א

לפני שאתחיל לגעת בביקורות על אלבומים, חדשים או ישנים, עלינו לשאול את עצמנו תחילה. מהי מוזיקה, ומה יש בה שאנו כל כך נהנים ממנה? מדוע צפייה בסרט או קריאת ספר, טוב ככל שיהיה, תמיד יהיה מהנה ביותר בפעם הראשונה בו אנו חווים אותו (למרות שאולי בפעמים הבאות נוכל לגלות דברים שלא ידענו בפעם הראשונה), ואילו מוזיקה (בפרט כזו איכותית) נהנה ככל שנרבה לשמוע אותה.

לפי ההגדרה של מילון אוקספורד, מוזיקה היא שילוב של צליל עם צורה (תבנית) והבעה של מחשבה או רגש. ניתן עוד להסביר כי מוזיקה היא הלחנה של יותר מצליל אחד. כלומר, צירוף מודע של שני צלילים ומעלה למטרת לחן. הדבר כמובן מחסיר לנו צליל אקראי בודד, רעשים הנובעים מפעולה עקיפה (כמו רעש מנוע או מכונת כביסה). גם דיבור או הצלילים הנעימים ביותר לאוזן כמו ציוץ הציפורים לא ייחשב לפי הגדרה זו כמוזיקה, כיון שהם משמשים לפעולה אחרת. עם זאת ישנם מוזיקולוגים שלא מסכימים להגדרה פשוטה לכאורה זו, כמו המוזיקולוג והמלחין האוונגרדי בן המאה ה-20 ג'ון קייג', שטוען כי כל רעש יכול להיחשב כמוזיקה. לא מפתיע, לפי טענה זו, כי אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו היא תזמורת היושבת בשקט לצד כלי נגינתם במשך ארבע דקות ושלושים ושלושה שניות, שלהגדרתו בהחלט תיחשב כמוזיקה. חוקרים אחרים טוענים כי המושג מוזיקה הוא רלטיווי, כל תרבות או פרט קובע מה מוזיקה ומה רעש בשבילו.

כלי נשיפה מעצמות בעלי חיים

אם נקבל את הטענה כי קולות התקשורת של החיות, או יתרה מכך, רעשים של פעולות, אינן נחשבות למוזיקה, מקור המוזיקה בתקופה הפרהיסטורית לפני עשרות אלפי שנים, לא ברור בדיוק כמה על ידי האדם, אם על ידי קולו (שירה) או כלים חיצוניים לו (עצמות ששימשו כחלילים וכלי מיתר פרימיטיביים נמצאו בחלקים שונים של העולם,שלא לדבר על כלי הקשה קדומים עוד יותר). אם כן, המוזיקה שימשה את האדם במשך אלפים רבים של שנים, אך יש לשאול- מדוע. הדיבור והשפה מאוחר יותר נוצרו במטרה ליצור תקשורת בין הפרטים, לאחר שנהמות לא הצליחו להכיל את כמות הנושאים אותם צריך היה האדם להעביר במטרה לשרוד ולהתפתח. אך המוזיקה- לה אין תפקיד חיוני בשרידותו או התפתחותו של האדם.

אין תיעוד או תשובה מדעית מוכחת לשאלה זו, אך ניתן לתאר כי האדם, הסקרן מטבעו, הן מהתבוננות בסובב אותו, עולם מלא צלילים עד אין קץ, והן במודעות ליכולותיו, להשמיע קולות, לשכלל אותן ולבחור את מנעד הקולות, טונם, גובהם, עוצמתם והמרווחים בניהם גרמו לו פשוט לעשות זאת. החוקרים מעריכים כי המוזיקה הראשונה היא שילוב של שירה ומחיאת כפיים, הדרך הפשוטה והנוחה ביותר ליצור מוזיקה. ישנם סיבות רבות שיכולות להוביל את האדם להשתמש במוזיקה, מלבד הניסוי וטעייה שגרמו לו לגלות אותה מלכתחילה. האדם מביע את עצמו בצורה גבוהה יותר על ידי מוזיקה. מוזיקה עוזרת לאדם לחגוג את הרגעים החשובים לו בחיים, מעלה את האדם והרגע מעל השגרה. מוזיקה (הטעמה) עוזרת לזיכרון ושינון חומר רב, ובסופו של דבר, כמו הצלילים היפים של הטבע, היא מרוממת את נפש האדם. בדיוק כמו אסתטיקה, גם היא מרוממת את נפש האדם, גם היא לקוחה מנפלאות הטבע. ולמרות שלאדם אין בהם צורך לשרידותו או התפתחותו הגופניים, לא ניתן לדמיין את האדם לולא שני אלה, ואולי אלו הם שרידים של הנשמה האינסופית מן העולמות שמעבר.

המוזיקה משמשת את האדם להלל את האל ולתפילה. מנגינת נערות במקדשים היווניים, נגינת הלווים בבית המקדש בירושלים ועד לנזירים המלווים את התפילה בכנסיות והמנזרים באירופה של ימי הביניים. המוזיקה מביאה לשמחה. ביוון העתיקה מסופר על שבע המוזות שהנעימו את זמנם של האלים, חלקן בשירה ונגינה. ביהדות טוענים כי נגן היה נצמד לנביא ומנגן לו, כי רק על ידי נגינה מגיעים לשמחה, ורק על ידי שמחה ניתן להגיע לנבואה. לפי מסורות שונות בקבלה ובחסידות, העולם הגבוה ביותר הוא עולם הניגון, גבוה יותר מעולם הדיבור, על ידו נברא העולם.

מוזות מנגנות, ציור של הנריק ואן באלן

עם השנים המוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, התפתחה משלבה הפרימיטיבי לכדי שפה מורכבת בעלת חוקים, שהלכה והתרחבה כל הזמן, בדיוק כמו השפות, ומכלול הידע האנושי, שהלך והתפתח כל הזמן. בימי הביניים אחת משבע האמנויות החופשיות שעל כל סטודנט ללמוד כתנאי מקדים לתואר הייתה המוזיקה. המוזיקה מעלה את הפרטים, אך גם תורמת לתרבויות, דתות ועמים, לגיבוש ויצירת נרטיבים. בתנועות הרומנטיזציה והתעוררות הלאומים במאה ה-19 למוזיקה היה תפקיד חשוב עד הכרחי. בשנות השבעים מוזיקאים שחורים בסגנונות רבים, סול, פאנק (עם פ רפויה) ג'אז, דיסקו ומאוחר יותר ראפ והיפ הופ שילבו אלמנטים רבים של מוזיקה אתנית, או לפחות כיצד שהם תופסים אותה של המוזיקה האפריקאית הקדומה. עם כן, ניתן לומר כי האדם המציא את המוזיקה, ללא צורך התפתחותי או הישרדותי, אך לבסוף היא שירתה אותו עד לרמה שתרמה להתפתחותו ולשרידותו.

האם ניתן לדבר על מוזיקה טובה יותר ופחות? ואם כן, מהי? על שאלה זו ואחרות נדבר במאמר הבא

 33'4, יצירתו של ג'ון קייג'. נראה אם תחזיקו מעמד עד הסוף

סוכות חג האחדות

סוכות הוא אחד החגים העמוסים בלוח השנה העברי, אם לא העמוס מכולם, אך גם אחד השמחים שבהם. 

בחג הסוכות כמות המצוות הגדולה ביותר בין החגים העבריים, גם כיום בלא בית מקדש, וכיוצא בזה כמות הלכות בלתי נדלית, ואין סוף לכמות המנהגים שנוספו לחג עם השנים. 
הסוכה, המצווה העיקרית בחג עוטפת את כל ימות החג, אכילה, שינה ועוד, כל העיסוק האנושי צריך להיות בתוכה (מלבד עיסוקים מוצנעים). לא לחינם הסוכה נקראת גם 'אור מקיף', מקיף אותך כל ימות החג (מה שמקל מאד על החיים של החב"דניקים).  החג הרבה יותר מקיף מפסח למשל, בו הציווי הוא לאכול מצה ולא לאכול או לראות חמץ, אך אין שום חיוב היכן לישון, היכן לאכול וכו'.
לפי הגמרא במסכת סוכה, הסוכה עוטפת גם את כל מרחב הזמן. בגמרא שואלים מה המקור למצוות הסוכה. המפרש הראשון (תנא- קמא) טוען כי לומדים מהפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". רבי זירא, אמורא אחר טוען כי מהפס' "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ומסתור מזרם וממטר", ורבא טוען כי לומדים מהפס' "בסוכות תשבו שבעת ימים". הגמרא כמובן לוקחת את המחלוקת למקומות הלכתיים, אך בדיון על הפסוקים עצמם ניתן לראות כי כל פסוק מציין מציאות אחרת, או יותר נכון זמן אחר בתולדות ימי האדם. הפס' הראשון מדבר על העבר. הסוכה מזכירה את ימי היציאה ממצרים. הפס' השני מדבר על העתיד. ישעיה מתאר בפרק זה את המציאות האוטופית של עם ישראל בימי הגאולה, בה תהיה מעין סוכה (סימבולית או אמתית) שתגן על ישראל מפני תחלואות העולם. הפס' השלישי מתאר את ההווה, הציווי לקיים סוכה שבוע ימים בחודש תשרי, בדומה לשבת. 
בנוסף, הסוכה עוטפת את כל השתלשלות העולמות, מספירת החסד, אברהם, ועד ספירת המלכות, דוד. 
ארבעת המינים הם מצווה שאינה מקיפה את כל מרחב החג, כמו סוכה או חמץ, אלא יותר כמו נרות החנוכה, נוטלים אותם למשך כמה דקות בתפילת שחרית ושאר הזמן דואגים שיישארו לחים וכשרים, מה עוד שמן התורה המצווה נוהגת אך ורק ביום הראשון, אך מבחינה רעיונית גם להם יש מימד בו הם מקיפים תחומים רבים. את ארבעת המינים אוגדים יחד ומנענעים לכל כיווני האוויר, כל מרחב המקום. האגדה כי ארבעת המינים מסמלים את כל סוגי האנשים, בעלי תורה ובעלי מעשים עד לחסרים מאלו ומאלו ומאגדים אותם יחד. 
סוכות נראה במבט ראשון כחג הטבעי ביותר. בתקופת אסיף התבואה חוגגים את סיום המלאכה וחוגגים את חיק הטבע. סוכה בשדה, נטילת ארבעה מיני צמחים המסמלים את שלבי הצומח, פרי עם טעם וריח, ענף של פירות עם טעם, בד עלים לריח וענף ללא טעם וללא ריח. 
כשישנים בסוכה, מצווה שהולכת ונהפכת לסוג של מת- מצווה, מבינים בהחלט את הקשיים שהדרשנים מדברים עליהם בכל פעם שסוכות מגיע. גם עם מיטה נוחה וללא אור, חום או קור כבדים מדי, גשם או זבובים, תמיד יש רעש מהרחוב, נסורת מסכך הנצח, חסר חוליות כלשהו המזדחל מתחת למיטה, חתול לא קרוא ועוד מרעין בישין המפריעים את השינה. המיטה בחדר מעולם לא נראתה מפתה יותר, ובהחלט מבינים את החוסר שיש לולא ההשגחה האלוקית, במובן מטאפורי כמובן. 
חג הסוכות נועד להרבה יותר מחגיגה של הטבע, אלא נועד להעלות את הטבע לדרגה של קדושה, ואיתו להעלות גם את כל תחומי החיים, האכילה, השתייה, השינה, הפרנסה והיצירה למעמד נשגב יותר של אלוקות. לקראת ימי הגשמים יש ימים של תפילה, ימים של בקשה, ימים של אמונה, ימים של התייחדות עם הבורא וימים של אחדות, אחדות של עם ישראל, אחדות של הבריאה, אחדות של הבריאה עם קונה ושל התעלותה לקראת מציאות גבוהה ומשמעותית יותר.

הכדור כמשל

אתמול הסתיים אחד הטורנירים הפחות חשובים בספורט הישראלי, גביע ווינר בכדורסל (שנקרא בעבר 'גביע הליגה') בדומה לגביע הטוטו בכדורגל, עם יוקרתיות של רכב סוסיתא מודל 76, ללא שום חשיבות מלבד מכירת
 כמה מקומות ישיבה וחימום גרון לשדרני ערוץ הספורט, אך הוא בהחלט משמש כאינדיקציה לקראת עונה חדשה ומפרכת (ליגה עם 12 קבוצות עם 3 סיבובים מייאשים). נכון, העונה ארוכה ומייגעת, ואי אפשר להשליך מטורניר כל כך מוקדם וחסר חשיבות על מה שיקרה עמוק בתוך העונה, אחרי החלפות, שינויים טקטיים או אסטרטגיים, או שמא שינויים בצוות, ובוודאי שלא את סוף העונה, אך הוא בהחלט יכול להראות לנו לאן הרוח נושבת. 

השנה הוצגו בפנינו כמה קבוצות מרשימות, הרבה שלשות וגם כמה אכזבות. הפועל ירושלים, זוכת הטורניר מן השנה שעברה (וגם אלופת המדינה) הזכירה לנו שלא קל להתנער מהלוזריות בה היא כה מאופיינת כשעפה כבר בסיבוב הראשון ע"י קבוצה עם תקציב קטן עשרות מונים אך עם לב גדול ומאמן נדיר במחוזותינו. וכפי שמכבי ת"א כבר לימדה אותנו, מאמן ושחקן אחד או שניים מעולים יכולים לעשות את כל ההבדל.
ההפתעה הטובה והמרעננת ביותר של הטורניר היא ללא ספק מכבי ראשון לציון. עיר היין מלאת האתיופים קמה לתחייה ע"י קבוצת כדורסל שרק לפני שנתיים הייתה מועמדת להדחה מהליגה הבכירה וניצלה בעור שיניה, וכיום, אחרי שנה נפלאה בה הגיעה עד לחצי גמר הפלייאוף היא רק שנייה לקבוצות הכדוריד המרשימות ומוכיחה שמשהו טוב קורה בעיר הזאת.  סגל אתלטי ומרשים עם הגנה והתקפה מצוינים, שילוב נדיר של ישראלים וזרים שלא רואים בכל קבוצה ואחד המאמנים הטובים בארץ, נעצרו רק ע"י חיית הברזל (ונרחיב בהמשך). עם שנה בה תשתתף גם במפעל אירופאי, אפשר לצפות ממנה לגדולות.
המועמדים הנוספים למקום השלישי, ואולי השני הם הפועל אילת. עם די.אנ.איי לא רחוק מזה הרשל"צי, מדובר בקבוצה בלי היסטוריה מפוארת בליגת העל, אך עם מימון משמעותי מהעירייה ומחברות שונות, עם סגל רחב, לוחמני וקשוח שלא עשו הרבה שינויים אך כפי הנראה עד עתה מילאו את החורים בדבק הנכון, ואי אפשר לשכוח שרק לפני פחות מארבעה חודשים עשו את הבלתי יאומן ומנעו ממכבי את השטיח האדום לגמר. גם באילת משהו טוב מאד קורה, לפחות בכל הקשור לכדורסל. 
אך בסופו של דבר, ההיסטוריה לא משקרת, ומכבי ת"א ניצחה גם את הטורניר הזה. מכבי, שהייתה רצוצה והרוסה בסוף העונה הקודמת בעקבות הכישלון בליגה וביורוליג, החליטו לשנע חצי קבוצה החוצה, את חלקם להחזיר שוב ובמקומם להביא רובים נוצצים יותר. ואכן, אי אפשר שלא להתרשם מכמה מהרכישות של הצהובים. ג'ורדן פארמר, שחקן נ.ב.א שלא מצא את מקומו שם (הנ.ב.א לא מצא את מקומו של פארמר שם), רוצ'סטי, שחקן קלאץ' קלאסי ועוד. מעבר לשמות הגדולים מדובר בקו התקפה קטלני אך הגנה פחות מכך, וארטילריה מעבר לקו השלוש בקצב של רג'י מילר בתחרות שלשות באול סטארס. 
אין ספק כי הזכייה בטורניר עושה טוב למכבי. למרות שבקבוצה רגילים לגביעים נוצצים יותר, עוד גביע לאוסף לא יכול להזיק לאגו, משפשף את החדשים ונותן עוד בוסט לוותיקים. אך האם היא גם טובה לליגה? הליגה הישראלית, שללא ספק סובלת מהבדלי רמות עצומים בתקציבים משוועת להישגים מקבוצות חדשות. השנה קיבלנו כמה מועמדות שבנו קבוצה מוכשרת, תחרותית, ומעל הכל, מקומית ויציבה. למכבי ראשון סגל בו השחקנים הישראלים הם עוגנים חשובים בקבוצה, כמו ניצן חנוכי, טוני יאנגר ומעל הכל שחקן הנבחרת שון דאוסון, יחד עם עזרה מזרים איכותיים. באילת אפיק ניסים, אלישי כדיר ועוד שחקנים ישראלים חשובים שתורמים לקבוצה הם עמוד שדרה, יחד עם זרים שבאו להישאר. להפועל ירושלים, למרות הטורניר הכושל שהיו רוצים לשכוח יש קבוצה שופעת ישראלים מהטובים בליגה, יחד עם סגל עמוק במיוחד של זרים וצעירים ישראלים שהם דור העתיד של הכדורסל כאן. במכבי שוב אנחנו צריכים להתרגל לשמות של זרים שייעלמו בעונה הבאה. הישראלים הם מיעוט שבמיעוט שכמעט ואינו משפיע, ודי לראות כמה דקות הם יקבלו במשחקים באירופה. האם את הליגה צריכה להוביל קבוצת ליגיונרים או שכירי חרב? ודאי שהדבר לא יקדם את הרמה הנמוכה שגם ככה יש פה. 

מעבר לתחרותיות והספורטיביות שקיומה של מפלצת תקציב אחת מקדם או לא מקדם בענף הכדורסל, נראה לי שהתחרות הבלתי פוסקת (והאבודה מראש, יש שיגידו) בין מכבי ת"א ליתר הקבוצות מסמלת גם את ההבדלים בין ת"א ליתר הערים בארץ. ת"א היא מרכז הכלכלה, המסחר והתרבות של ישראל. על כך אין עוררין. היותה עיר קוסמופוליטית עם צביון ואופי בין-לאומי ובעלת קונצזוס רחב במדינת ישראל גרם לה לעקוף בסיבוב גם את בירת המדינה. הדבר לגיטימי והוא מתרחש בכמה מדינות בעולם, וגם במדינה שהכי היינו רוצים להיות, ארה"ב, בה ניו-יורק היא כבר מזמן שם דבר. הדבר שאינו לגיטימי הוא כמות התקציבים והמשאבים שמועברים לת"א ביחס לכל עיר אחרת, המרכזיות הכל כך מוחצנת שלה (שלא לדבר על ההבדלים בעיר עצמה, אך זה נושא למאמר אחר), בכל תחום שהוא. נדמה שהמאבק בכדורסל, שזלג בשנים האחרונות גם לכדורגל, מסמל במידת מה את מאבק חסר סיכוי זה, גם בחיים העגומים במדינתנו. 

מה בין ישראלים לליטאים

לכל דבר טוב יש סוף, וטורניר היורובאסקט בה על סיומו אתמול בשעת לילה מוקדמת. הרבה נקודות לציון היו בטורניר, הגדולה שבהם ודאי היא פאו גאסול, שחקן אחד ויחיד שעשה על הפרקט מה שהוא רוצה, בין אם מדובר בהגנה ובין בהתקפה, אך אני הייתי רוצה לעסוק דווקא בקבוצה שנראה שלא הגיעה למשחק אתמול, ליטא.

ליטא, נבחרת אפורה עם עבר מפואר, ללא שמות גדולים עם השמות הגדולים ביותר באירופה בשנים האחרונות. הנבחרת שלפי כל התחזיות הייתה אמורה להיעצר איפשהו בשמינית או רבע הגמר, הלכה עד הסוף ונעצרה רק בגמר במשחק שנראה יותר חד צדדי מאשר זה בין ארה"ב לסרביה בגמר אליפות העולם בשנה שעברה.

אז כיצד הצליחה ליטא, קבוצה ללא שמות נוצצים, עם שחקן נ.ב.א אחד בלבד, נבחרת שרובה המכריע בנויה על שחקני קבוצת אמצע טבלה ביורוליג (ז'לגריס קובנה) לגבור על נבחרות עדיפות בהרבה, כמו איטליה או סרביה, שהייתה מועמדת אף לזכייה בטורניר, ואיך היא הצליחה להיכשל בצורה שכזו מול ספרד?

תחילה, לפני שבוחנים את ליטא, צריך לזכור כי נבחרת ליטא הגדולה זכתה מאז שהחלה להתמודד כמייצגת את ליטא לבדה (ולא כחלק מברית המועצות) בתחילת שנות התשעים במקום ראשון ביורובאסקט, 3 פעמים ברצף מדליית ארד באולימפיאדה ומדליית ארד באליפות העולם. כיום נחשבת נבחרת ליטא כמקום שלישי בדירוג העולמי של פיב"א, ישר אחרי ארה"ב וספרד. מליטא יצאו שמות גדולים, כמו ארוידס סבוניס, אחד האירופאים הגדולים ביותר בכל הזמנים, שרונס מרסיולינוס ושרונס יסקוביצ'יוס המוכר לנו יותר בתור שאראס.

סבוניס. סימן דרך לאירופאים בנ.ב.א.

בנבחרת, ובכלל במדינה כמו ליטא ישנה מורשת גדולה של כדורסל המתבטאת בכמות ההישגים, השחקנים המוצאים לנ.ב.א ולטובי הקבוצות באירופה. הם מכירים את דרכם במעמדים כאלה של חצי גמר וגמר יורובאסקט. אמנם, האם יש בכך כדי להסביר את ההצלחה הכבירה שלהם בטורניר הנוכחי? נבחרות אחרות עם מורשת מפוארת שלא נופלת מזו הליטאית נכשלו בטורניר. רוסיה הגדולה לא עלתה לשלב שמינית הגמר, איטליה, סרביה צרפת ועוד נכשלו איפה שכולם האמינו שיצליחו. מה קרה לליטא שלא קרה להם? ועוד שאלה, מדוע ישראל, נבחרת לא שונה במיוחד מזו הליטאית כיום, שרבים משחקניה הם ברמת טופ יורוליג, ועוד שחקן נ.ב.א לגיטימי לחלוטין, נכשלו בצורה כה קשה וקולוסאלית ברגע בו נפגשו עם קבוצה ברמה גבוהה מהם, וזה אחרי הקמפיין המוצלח ביותר בשנים האחרונות, בעוד ליטא ניצחה פעם אחר פעם קבוצות ברמה גבוהה מהם, או: איפה הם הצליחו במקום שאנחנו נכשלנו?

אפשר לשים כנקודת מפנה בליטא את התערבותה של בריה"מ. כבר תחת שלטון האופל של מאמא רוסיה צמחו שמות ענקיים במדינה הכבושה, כמו סאבוניס, שרק מדיניותה האנטי- מערבית מנעה ממנו להגיע לנ.ב.א. שנים קודם, אולי החינוך הנוקשה למצוינות ומלחמתה הבלתי מתפשרת באמריקה, גם בספורט אותו היא עצמה המציאה גרמה לאהבת ספורט זה במדינה המזרחית, אולי זה מבנה הפיזי הענקי של הסלאבים שהופך אותם באופן טבעי למעצמת כדורסל, או זה שכדורסל הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה החדשה של ליטא, החל משנות השלושים, דרך הכיבוש הסובייטי, בו הכדורסל שימש חלק במאבק התת- קרקעי בין האומה הרוסית הכובשת לליטאית הנכבשת (שהרבה פעמים ידה הייתה על העליונה).

בליטא חוגגים כדורסל, בעוד בארץ הספורט ב-ה הידיעה הוא כמובן כדורגל, עוד מזמן הטורקים. הליגה נעשתה מסודרת בזמן המנדט הבריטי ואז גם החלה הנבחרת להתחרות בתחרויות בינלאומיות, הבעיה היא שאף פעם לא היינו טובים בתחום הזה. במשחק שחסר כמעט לחלוטין בחשיבה, אין ליהודים מה לעשות, ואכן אין הרבה שמות גדולים של יהודים בכדורגל. כמו הלגיונרים ברומא, זה תחום שליהודים אין מה לעשות בו, בטח במדינה שיהודים מנהלים אותה, ועדיין מרבית המשאבים הולכים לכיוון זה (באופן טבעי, תחום זה מכניס הכי הרבה כסף מצופים, הימורים ומוצרים נלווים). הכדורסל לעומת זאת הוא תחום הספורט הכי טוב שלנו מבחינה בינלאומית אך יחד עם זאת הכי משעמם, אין פלא, שקבוצה אחת שולטת בענף שלם במשך יותר מחמישים שנה. עם זאת בכדורסל לאורך השנים היו הישגים, מדליית כסף ביורו באסקט 1979, העפלה לכמעט כל המפעלים האירופאים ואף העפלה לאליפויות עולם ואולימפיאדות אי שם. בין שחקני הנבחרת שמות גדולים, לפחות ברמה האירופית, מיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי, דורון ג'מצ'י, דורון שפר, עודד קטש ועוד גדולים וטובים, שאין משתווה להם בשום ענף ישראלי אחר, ובטח שלא כדורגל.

איפה אנחנו נכשלים כעת? אולי חוסר הרצון והסבלנות לפתח כדורסל מקומי לאור הפיתויים ההולכים וגוברים לשחקנים מיובאים, בעיקר מעבר לים אבל גם מאירופה, גורם לנו לשכוח שרק לפני 20 שנה היו פה שחקנים בקנה מידה אירופאי. שמכבי הייתה פעם קבוצה עם חצי סגל ישראלי. השנה הניצחון היה של הנבחרות עם השחקנים שבחרו להישאר במדינה שלהם. מרבית שחקני ליטא משחקים בקובנה, מרבית שחקני ספרד בריאל (חוץ מפאו, אבל הוא סיפור אחר) הנבחרות הנשענות על שחקנים שעזבו את המדינה נכשלו בזו אחר זו. אולי גם בכך יש משהו.  

כדורגל בתקופת המנדט. לא היה עדיף להשקיע בספורט
שאנו טובים בו? (התמונה מ 1954)

בצאתו בשלום מן הקודש

יום הכיפורים הוא ללא ספק אחד הימים הקשים ביותר בלוח העברי. מלבד הצום, שהוא בודאי קשה בתאריך מאד לא נוח מבחינת עונות השנה, תקופת מעבר, ובפרט בשנים האחרונות בהם הצום יותר ויותר משויך אל חום הקיץ הארצישראלי, וארבעת העינויים המצטרפים אליו, איסור נעילת סנדל, סיכה ורחיצה (שוב, קשה יותר בימי הקיץ הלוהטים), ותשמיש המיטה, הקושי העיקרי הוא כפשוטו, קדושת היום. ועם זאת על יום זה נאמר 'לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וט"ו באב', ודווקא על יום הכיפורים חכמי הגמרא טוענים שברור.

'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים',
מאוריצי גוטליב. מסופר כי הציור מתאר את ביה"כ קצת
לפני תפילת נעילה, לא פלא לאור פרצופיהם של
המתפללים

אווירת ההוד המרוממת אך עם זאת המעיקה על היהודי הפשוט מתחילה כבר בפתחו של יום עם כל נדרי. תפילה פשוטה לכאורה של התרת נדרים (שגם נאמרת בערב ראש השנה בפני עשרה ובקהילות ספרד גם בערב יום הכיפורים בנוסח שונה) נהפכה ברוות השנים לאחד מסמלי יום כיפור, בין אם בגלל שהוא התפילה הראשונה ביום זה, בין אם בגלל הלחן הידוע שלו בקהילות אשכנז (שזמן הלחנתו לא נודע, אך ודאי קיים בקהילות אשכנז מאות שנים), אך אין ספק כי תפילה זו מכניסה את המתפלל היהודי לזון הקדושה והרוממות ויחד עם זאת לסטרס, מה שמוביל לקונפליקט שאופף את היהודי בין הקדושה והרצון להתקרב לאל לבין הלחץ והמתח המצויים בקרבה זו.
למעשה, לתפילת כל נדרי היסטוריה ארוכה ומפוקפקת. מקור התפילה ככל הנראה בימי הגאונים, המאה ה 9 לספירה בבבל, ומשם לאשכנז ולכלל תפוצת ישראל. למעשה, תוקפה של תפילה זו בעייתית מבחינה הלכתית, שכן התרת נדר תופסת רק אל מול שלשה תלמידי חכמים מוסמכים, עם פירוט הנדר, ולא התרה כללית מול מקומו של עולם. ואכן דעת הגאונים לא הייתה נוחה מכך. עם זאת התפילה התפשטה בקהילות בבל ולאחר מכן אשכנז, ולאחר מכן ספרד וכלל קהילות ישראל. יחד עם הבעיות מפנים היו גם בעיות מחוץ. הנוצרים, שהכירו את התפילה (אולי ממומרים) לא אהבו את ביטול הנדר כלאחר יד, ובטח שלא את הנדרים לעתיד, והכריחו את היהודים להישבע בבית משפט בצורה אחרת ומשפילה במיוחד (בחלק מן הזמנים ובחלק מן המקומות) במה שנקרא כ 'שבועת היהודים' (more judaico) אך עם כל ההיסטוריה התפילה נחשבת כמסמלת עבור רבים את יום הכיפורים כולו.

שבועת היהודים. הייתה מקובלת בביזנטיון ולאחר מכן
בגרמניה ובכל אירופה

במהלך יום הכיפורים המתפלל עולה מעלה אל הקודש, בדיוק כמו הכהן בבית המקדש. בתפילת ערבית עדיין לא ממש יודעים למה נכנסים. שחרית ומוסף (ובעיקר מוסף) הם שיא, הכהן נכנס לפני ולפנים אל קודש הקודשים, ובמנחה ונעילה סוחבים עד צאת הצום. את עשיית היום במקדש החליף עשיית היום במקדשי המעט הלא הם בתי הכנסת. הגבאים המתוסכלים היו צריכים לחשוב על דרך להנעים את זמנם של המתפללים שעשו את רובו ככולו של היום בבית התפילה בזמן שמזגנים עוד טרם היו (באירופה לא היה צריך ובאפריקה התבשלו על פופים), ועלו על הסטרט-אפ הגדול ביותר מאז אמונה באל אחד, השירה בציבור. הגדילו לעשות אחינו בני ספרד שהפיקו מיוזיקל של ממש, אליו הם מבצעים חזרות חודש שלם כל לילה. 

בין לבין עוברים שני המרכזים של יום הכיפורים, בהיעדר אוכל או קול שופר: חמשת הוידויים וסדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. האחד מסמל את ימינו אנו, יום הכיפורים כיום של תשובה התלוי בעבודה האישית של כל אחד ואחד, והשני, באמצעיתה של תפילת מוסף, תיאור ססגוני ומפורט למדי המתבסס על מסכת יומא, המתאר את יום הכיפורים בזמן המקדש, בו יום הכיפורים מבוסס בעיקר כיום בו האל מכפר על חטאינו גם ללא כל השתדלות מצידנו ע"י עבודת הכה"ג ובעיקר שני השעירים, אחד לה' והשני לעזאזל.

סיומו של היום מסתמן בהקלה. כמו הבדיחה הידועה למה אומרים בערבית של צאת הצום 'והוא רחום יכפר עוון', והרי הוא כיפר על עוונותינו, אלא שעל האנחה של סוף הצום כבר מבקשים סליחה. הנפש עוברת במכונת כביסה ומזדככת, עיצומו של יום, תשובה והתענות מכפרים, ויש בסופו של תהליך הרגשת הקלה שכזו, וגם ירידת מתח, בדיוק כמו אנשים שחוזרים מאומן, או הכהן הגדול שיוצא בשלום בלי פגע. 

 http://www.piyut.org.il/tradition/1793.html?section=morePerformances = כל נדרי. מבין הגרסאות שבדקתי, האשכנזית היא העצובה והמפחידה ביותר

משחק השבת, החג המועד והנופל

פעם היו מקליטים. היום אפשר לראות דרך ה VOD, או ב YES MAX, או דרך אחד מהאתרי הספורט לצפייה ישירה באינטרנט. אמנם הסיטואציה עדיין לא השתנתה. יממה שלמה (או יותר) מורטת עצבים של חוסר ידיעה. האם להמתין עם ידע המנצחת עד למוצאי השבת או החג, או שמא לשאול חילוני או גוי? ובכלל מבחינה אמונית, מה זה אומר עלי אם אני מתעניין במשחק או רואה אותו, והרי מדובר בחילול שבת על ידי יהודים. האם אני מחזק חילול שבת שכזה על ידי צפייתי במשחק? האם לא אצפה במשחק של קבוצתי האהובה בגלל זה?
השבוע חל מקרה נוסף שכזה, משחק הנבחרת בכדורסל ביום הראשון של ראש השנה. הנבחרת הובסה, (מעט) מים זרמו בירדן, אך סיטואציות שכאלו עוד יחזרו. השאלה על סדר העדיפויות בין אהדה לקבוצתנו האהובה, או במקרה הזה, בין אהדה לנבחרת, לבין שמירה על מצוות הדת והמסורת באים לכדי מאבק. נכון, במרבית המקרים, ודאי במקרים הברורים, בהם המשחק משודר בטלוויזיה ניטה לכיוון הדתי, אך במקרים אחרים, כמו במידה והכרטיס נקנה על ידינו מראש, אולי נטה לכיוון השני ונלך למשחק. לא משנה מה נעשה, תמיד נרגיש מרומים ומוחמצים, גם אם הקבוצה שלנו ניצחה. 
מעבר לשאלה האישית המהדהדת בכל מקרה שכזה, חוברת לה השאלה הגלובלית: מה על שחקני הקבוצה לעשות במקרים דומים? האם עליהם לשחק, כי, המופע חייב להמשך, חוסר השתתפות יגרור הפסד ודאי (נו, צריך לנסות...) או שמא על השחקנים להיות נאמנים לארצם ומולדתם (אם לא למצפונם שלא מחייב אותם במקרה כזה או דתם שאולי לא תמיד קיימת). 

גרינברג. לא נכנע לתכתיבי היוקרה והקריירה

היהודי המפורסם הראשון שנאלץ להתמודד עם שאלה כואבת זו בכבודו ובעצמו בהיסטוריה המודרנית הוא האנק גרינברג, מגדולי שחקני הבייסבול האמריקאי, שחקנה של דטרויט, שהחליט לוותר על משחק שנפל ב 19.9.1934, שבמקרה היה גם יום כיפור. לשחקני ספורט רבים מאז חל הקונפליקט הזה, בין קדושת המסורת לבין הרצון להשלמת חלום והקריירה, אך דומה שאין שני להדגשת הקונפליקט במדינת ישראל. אמנם מוכרת הסאגה של האולימפיאדה בסיאול 1988, בה חברי משלחת מדינת ישראל ככלל לא השתתפו בתחרויות ביום כיפור, אך בתחרויות אחרות דומה כי הרווח והרצון לנצח עמד בעיניהם של מקבלי ההחלטות יותר מאשר קדושת החג או השבת. כך למשל ברבים ממשחקי הפיינל פור של היורוליג או שם אחר של ליגת הכדורסל הטובה באירופה, שנערכו פעמים רבות בפסח, ומכבי ת"א בכדורסל שהשתתפה בהם, או במשחקים אחרים בשבתות. 
קראתי מודעות נאצה רבות לקראת המשחק המדובר, שכבר נחשב להיסטוריה ישנה כעת, בדבר היותם מנאצי ישראל, מנוולים או מה לא, אבל כיצד ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי שחקנים וצוות שנמצאים תחת מעטה לחצים ונאלצים על ידי הנהלה זרה ורחוקה משיקולים פנים-יהודיים, שרק רוצים להתקדם בטורניר לשלב הבא (חבל שבצורה כזאת, אבל...), בעוד המדינה שלנו, מדינת היהודים מאפשרת להנהלת ליגת כדורגל המונעת מחשיבה של הפקת רווחים לנהל ליגה שלמה מלאת משחקים המבוססים על יום השבת, היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי (מבחינה הלכתית נטו, העונש של מחלל את יום הכיפורים הוא כרת ואילו העונש על מחלל שבת הוא סקילה, עונש חמור יותר, כמובן הדבר לא מדבר על נושא הצום, וזוהי כמובן מתנה גדולה יותר מן האל לעם היהודי ומן העם היהודי לעולם, יום מנוחה חד שבועי, למרות חשיבותו של יום שמטרתו מחיקת העוונות ותשובה), יום ששמר לאורך כל היסטורית עמנו על זהותו ומיוחדותו. 
לאחרונה חלו, סוף סוף, דיונים בדבר שאלת קבילותם של משחקי כדור רגל בשבת. המצדדים בדבר קיום המשחקים כהווייתם טוענים כי שבת הוא יום מנוחה, וביום הזה יש אפשרות לכמות הגדולה ביותר של אנשים להגיע למשחקים השונים. עוד הם טוענים כי המציאות קיימת כבר עשרות שנים בצורה הזו, ואם כן, למה לשנות אותה כעת. המוחים טוענים כי הם נכפים לשנות את צביון חייהם ולעבוד בשבת על אף שלא רוצים בכך. למרות התערבות בית המשפט, השרה מירי רגב עצרה את הנושא והגיעה למעין פשרה. 
לדעתי, כלל לא מדובר בנושא דתי, ודאי שלא בכפיה דתית. עלינו לשאול את עצמנו האם אנו רוצים שכל מה שיישאר משבת הוא משחק כדורגל? זו המורשה שלנו לעולם? את זה כבר עושים טוב מאיתנו בהרבה עמים אירופאים אחרים. השבת הוא, במשמעותה היהודי, יום בוא אנו עוזבים את הגשמי, את ענייני היום לטובת מציאות נעלה יותר, של התרוממות רוח, של ערכי המשפחה והחברים, יום של הורדת לחץ והורדת הילוך. הכדורגל יכול להיות משוחק בכל אחד מימות השבוע, בין אם מדובר על לאמץ את המודל של ליגת הכדורסל או כל מודל אחר, ובלבד שנותיר את שבת במדינה היהודית נקי מכפייה לעבודה, מחשיבה על רווחים עתידיים ומכונות שמזרימות מיליונים.

יורובאסקט 2015 הצלחה או כשלון?

השבוע החל בארבעה מדינות באירופה טורניר היורובאסקט. קצת כמו היורו של הכדורגל, רק של כדורסל. 24 נבחרות מנסות להעפיל כמה שיותר שלבים עד להשגת 'גביע אירופה', כמו שקראו לו פעם. גם נבחרתנו הצנועה, בניגוד לחברתה הרגלית, משתתפת בטורניר.
אחרי ניצחון הירואי על נבחרת רוסיה ('הגדולה', לשעבר), גל החגיגות גאה והשמפניות נשפכו כמו מים. אכן, אחרי הכנה גרועה וטורנירים קודמים זכורים לרע, הייתה הרגשה של הקלה ושבירת נאחס שהובילו לרפיון משחרר הנקרא בפי כל 'שמחה'. החיבוקים, ההתרגשות, ניידות השידור של ערוץ הספורט שהחליפו את שקי אבלם במיטב מחלצותיהם ועטו על הצוות המקצועי כמוצאי שלל רב. אכן, צסק"א אחלה אותה. גם הטלפונים רעשו וגעשו מרוב עומס, ומי ראוי יותר להתקשר אם לא ראש ממשלתנו ממרום מושבו ומגוון עיסוקיו?
לא אכביר מילים על שיחתו של מנהיגנו האהוב עם מר אדלשטיין, מאמן הנבחרת. רבות כבר נאמר על זה, וסלוצקי ודומינגז כבר הספיקו לעשות על זה קטע. גם לא אכביר במילים על השבר המוראלי שהתלהבות מן הסוג הזה יכולה לגרום לנבחרת שנמצאת במהלכו של טורניר ארוך וצפוף- לו"ז, גם על זאת חשב כנראה מאמן הנבחרת המכונה הג'ינג'י (עדות לתקופה רחוקה בה הוא היה צעיר, יפה, עם יותר שיער ובלי הצעות ממכבי), הנבחרת נצחה למחרת גם את פינלנד בהפרש גדול.
זה היה קווינטוס הורטיוס במאה ה-1 לפני הספירה שהשתמש לראשונה במשפט הלטיני 'קארפה דיאם', או בתרגומו הפופולרי, 'תפוס את היום'. יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר לחש רובין וויליאמס את אותו משפט לחבורת תלמידים מפוחדים במסדרון בית ספר תיכון בסרט 'ללכת שבי אחריו', אך ספק אם המציאות שנוצרה, בעיקר בשנים האחרונות הייתה כוונתם של שני אלה.
גם החיים שלנו מזכירים קצת את השיחה הזאת של ראש הממשלה, או את מסיבת העיתונאים שהוא זימן אחרי הורדת המע"מ באחוז אחד. גם לנו יש בפייסבוק תמונות מהטיול כשהוא עוד בעיצומו, תמונות מהבית קפה עוד לפני שחזרנו הביתה, כולנו שפטנו ספר עוד לפני שהספקנו לסיים אותו (או אולי להתחיל אותו?), או אם בספורט עסקינן, גמרנו לקבוצה את העונה על בסיס משחק אחד.
התופעה של הטלפונים אחרי הצלחות בספורט, כמו בכל ההצלחות, מוכרת כמובן בערך משחר האנושות. או המצאת הטלפון. הניצחונות בישראל הם ערך יקר המציאות וכל אחד רוצה לגרוף עליו כמה שיותר נקודות. כולנו זוכרים את לימור לבנת מזייפת את התקווה באתונה עם מדליית הזהב הראשונה (והאחרונה) שלנו, את פיני גרשון חווה בעיות קליטה עם אריק שרון. (פחות זכורים לי רגעים כאלה בכדורגל). מנגד, אף אחד לא זוכר טלפון של ביבי אחרי ההפסד של מכבי כדורסל בשנה שעברה לפנרבחצ'ה, או ההדחה של מכבי רגל מהצ'מפיונס ליג בשנה שעברה, וועדת החקירה הממלכתית עליה דובר אחרי אולימפיאדה חסרת מדליות בלונדון 2012 דוממה מנועים. כבר נאמר המשפט (שמיוחס במידת מה לגלאזו ציאנו, שר החוץ של איטליה הפשיסטית) 'להצלחה מאה אבות, הכישלון יתום', אך נראה לי שאולי כדאי, במקום להתקשר אחרי כל ניצחון יחיד, להתקשר בסוף כל קמפיין, לא משנה התוצאה שלו, במיוחד במקרי הנבחרת. הדבר מחנך להתמדה, לנחישות ורצון, ומראה שיש הערכה לדרך, למאמץ, וגם לחיים האפורים מאחורי הניצחונות, ואולי גם בחיים שלנו.

איך פגשתי את אמא או: איך התעללתי בעצמי במשך 9 עונות

הסדרה שהסתיימה לפני כשנה ושודרה בהצלחה רבה במשך 9 עונות שלמות הייתה אחת המיותרות ששודרו על המסך, למרות יתרונות ברורים והשפעה עצומה על עולם סדרות הקומדיה האמריקאיות.
אין ספק כי הסדרה חדשנית ואפילו מהפכנית בכל מה שקשור לסטורי- טלינג, 'סיפור הסיפור' ועריכה. אם עד עתה פלשבקים היו דבר מקובל ומוכר בסיטקומים, ובמיוחד באבא והאמא של 'איך' (כך אתייחס מעתה לסדרה), חברים, הרי שכעת זו נעשתה לצורת הסיפור הבלעדית של הסדרה. נקודת המבט של המספר נמצאת ב 2030, 25 שנה אחרי תחילת הסיפור, מה שנותן מרחב תמרון מדהים שאף סדרה לפניה לא יכלה לחלום עליו. משחק בזמן הוא בהחלט רעיון שיכול לשפר כל סיטקום, והוא פוטר את שאלת ה 'מה היה קורה אם', ויכול לשמש כטיזר לפרקים הבאים, במידה ומשתמשים בו נכון, בדיוק כמו ספר עם מספר בגוף שלישי. הבעיה היא שלא השתמשו בו נכון, לפחות בפרמטר הראשון. נחזור לזה אחר כך.
בפן התכני, בניגוד לכך, לא היה שום חידוש. בעונה הראשונה, שהייתה לדעתי הטובה ביותר (ומשם פשוט הלכו אחורה) טד, בחור תמהוני ונואש, אין מילה אחרת לתאר אותו, מחליט אחרי מבט חטוף שהוא מתאהב ברובין, כתבת קנדית כושלת (עוד בסיס לאינסוף בדיחות קלושות). במשך עונה שלמה הוא רודף אחריה, למרות שמבחינת הסטנדרטים שלו- עצמו אין שום סיכוי לקשר בניהם, עד שבסוף העונה הם יוצאים יחד למשך כמה פרקים ונפרדים. מאז הסדרה הופכת למעין חתול ועכבר של הקשר בניהם, מה שלמעשה לא מתממש בפועל במשך הסדרה אף לא לפרק אחד. הדבר מזכיר במידת מה את ה 'ביחד- נפרדים- ביחד- נפרדים' של רוס ורייצ'ל, אך ללא החן החביב שלו, או ההתפתחויות.
מסביב לקשר התמוה והלא ברור בין טד ורובין ישנם דמויות משנה מופרכות לא פחות. לילי ומרשל, הזוג המיותר ביותר בתולדות הטלויזיה בערך, זוג שיוצא ביחד 9 שנים עד שהם מחליטים למסד את הקשר (למה?) ולהתחתן, ומאז בערך לא קורה כלום. ההיי-לייט של הסדרה הוא כמובן ברני, בחור סקסיסטי אגוצנטרי באופן מעורר חלחלה, עד שלא ברור איך לעזאזל מישהו מסוגל להיות חבר שלו, בטח שלא ארבעה אנשים נורמטיבים לחלוטין למראה (שברור שמשהו בהם דפוק ביותר אם הוא נחשב חבר שלהם). החברות בין טד, גיבור הסדרה לבין ברני לא מובנת בעליל. במהלך הסדרה מתגלים פרטים אודות ברני, שחייו הם לא פחות מהזיה פרועה, וכן עברו. הוא ככל הנראה משמש כאלטר- אגו של מישהו, אולי של טד, לא ברור.

הסדרה, כאמור המיותרת, מתארת 9 שנים ארוכות להחריד של התרחשות, שלא ברור בדיוק שמשהו באמת מתרחש בהם. טד מתגבר על רובין, אם כי לא לגמרי, מתחיל עם כל דבר שזז בערך (כמעט כמו ברני, אך למטרה 'נאצלת' יותר, אהבה), עובר מעבודה לעבודה. לילי ומרשל מתחרים מי מבניהם אוהב את השני יותר בשעמום טוטאלי, רובין משדרת בערוץ נישה כלשהו וברני... מתחיל עם בחורות בלי קשר להלך הסדרה, והסדרה לא מתקדמת לשום מקום. גם כשאתה בטוח שיש התקדמות כלשהי, מדובר בלא יותר מאשליה אופטית. למרות 9 שנים של נבירה אחורה וקדימה בחייהם של הדמויות, האופי שלהם לא משכנע במיוחד.
הפרקים עצמם גם לא מהווים תירוץ לצפות בסדרה. סיטקום דהוי וחלש ביותר, מלא בפוליטיקלי- קורקט מסרס, בדיחות בסגנון המתמקד בחיובי במקום בשלילי, ושוב לא מובן מקומו של ברני, הרווי בבדיחות ומצבים שוביניסטים- סקסיסטיים מביכים. כמאמר הקלישאה, מדובר בסדרה על כלום, אבל לא במובן הסיינפלדי החיובי של המילה, אלא במובן הריקני והרע של המילה.
מה שכן, אי אפשר שלא להתאהב בדמויות. לפחות לפרקים. טד הוא דמות מעיקה ונואשת אך מעוררת אמפטיה, לילי ומרשל הזוג הנצחי והמיותר מתוק עד כדי הקאה במקום ציבורי, וברני נוגע ללב במקום כלשהו. הסדרה, למרות שלא מתפתחת ולא מתקדמת לשום מקום בערך 7 עונות, מצליחה להשתמש במשאב היקר ביותר שלה, השימוש במרחב הזמן, על מנת למתוח את הצופים כאילו משהו עומד לקרות ממש מעבר לפינה (כמובן שהוא לא קורה).
במשך העונות מתרגלים לדמויות השטחיות והנבובות, והבדיחות החלולות נעשות חביבות אודות למזגם הידוע של הדמויות. העונה ה 8 היא בהחלט שיפור ביחס לעונות הקודמות לה, שכן משהו מתרחש בה. (זהירות, ספויילר:) רובין, מושא אהבתו המוכחשת (לא בהצלחה יתרה) של טד מתאהבת דווקא בחברו הטוב ברני, שבבת אחת משנה עורו משוביניסט סקסיסט מושבע לרומנטיקן מונוגמיסט והם מחליטים להתחתן (??) הדבר לא משמש הפתעה, כמובן, כי במאי הסדרה החליטו להשתמש במצרך היקר ביותר שלהם לרעתם ולגלות לנו כי טד ורובין לא יתחתנו בסוף. עונה 9 היא משל ושנינה לכל הסדרה, שכן היא מתרחשת במקום אחד במשך סוף שבוע ארוך (במיוחד) ושוב, למרות תנאי פתיחה מרשימים, שום דבר לא קורה בה. 
אם כאן הייתה נגמרת הסדרה, הייתי אומר דיינו. ברני מתחתן עם רובין, טד מכיר את אמא של הילדים שלו (לא ברור למה לא השתמשו במישהי שכבר הופיעה בסדרה, או במילה אחת: ויקטוריה), וכולם באים על סיפוקם בשלום. 
אלא שבמאי הסדרה חשבו אחרת והוסיפו את 2 הפרקים הגרועים ביותר בסדרה הלא- מצטיינת הזאת, שמתארות את המשך חייהם עד 2030 (מה שמחריף את השאלה למה מרחתם כ"כ הרבה עד עכשיו?) אחרי שאמללו את טד במשך 10 שנים למצוא את האחת שלו (שלא הייתה כזו מיוחדת, אם תשאלו אותי) הרגו אותה וכל זאת בשביל שיוכל להיות עם רובין (ה- מאד לא משכנעת). מעריצים רבים זועמים עוד כועסים על 2 פרקים אלו. 
יש עוד הרבה מה להמשיך ולנבור ברדידות ובחורים שבסדרה. על התפאורה של חיי הקולג' של החברים, שנראים יותר כמו קיור בשנות ה 80 מאשר סוף ה-90, בעובדה שכמעט ולא מראים את אמא של הילדים למרות השם של הסדרה, במשחק שלא מתקדם לאף מקום, אך נראה לי שהבנתם את הרעיון. במקום זאת, נסכם. אם אתם נשים שרוצות להתאהב בסדרה, יש הרבה סיבות לאהוב את הדמויות, למרות הכל. אם אתם רוצים סדרה עם קו אחיד שמובילה לאנשהו, לברוח כמו מאש.